מדור חדש: יומנו של מנכ"ל מובטל

בעברי הקרוב הייתי מנהל בכיר. כעת אני נמצא ''בין עבודות''. המושג הזה הוא הגדרה מכובסת למובטל.

אני מובטל מהסוג שלא מרבים לדבר עליו בתקשורת; ''אחד משלנו'', אפשר לומר. לכן זה מפחיד כל כך. אם זה קרה לי - זה יכול לקרות לכל אחד. אני לא איזה מובטל קשה יום מעיירת פיתוח. תתקשו לדמיין אותי בתור בלשכת התעסוקה.

אני גר בבית פרטי בשכונה מבוססת, בני הצעיר משרת ביחידה מובחרת, והבוגרים יותר לומדים באוניברסיטה. החוג החברתי של אשתי ושלי מורכב מאנשים בעלי מעמד כלכלי וחברתי מהגבוהים בארץ. ובכל זאת, אני נמצא ''בין עבודות'' כבר כמה חודשים.

בתפקידי האחרון הייתי מנכ''ל של חברה ידועה. תפקיד מנכ''ל, משאת לב של מנהלים צעירים רבים, יש בו לא רק שכר גבוה, כוח וסמלי מעמד, אלא גם סיכון רב. כל מנהל חברת השמה לבכירים יאמר לכם שהסיכוי שלי ושל מנהלים רבים כמוני בני 50 הנפלטים ממעגל העבודה לחזור אליו בתפקיד ומעמד דומה, אם בכלל, קלוש ביותר.

מדי סוף שבוע אתאר כאן את החוויות והתובנות שלי מנקודת מבט אישית, ביקורתית ואירונית. לפי שעה, בחרתי שלא לחשוף את זהותי.

פרק ראשון: הגירוש מגן העדן

כתבו על ההתפטרות שלי בעיתון. טוב, לא בעמוד הראשון, אבל גם לא באחרון. אתם יודעים, במדור הזה בעמודי הכלכלה שבו אפשר לקרוא מי התקדם במירוץ ומי נעלם מהנוף.

אגב, אני מכיר אנשים שפותחים את העיתון בעמוד מודעות האבל. האמת היא שזה די דומה מבחינת ההרגשה. איזה מסכן זה שהלך, ואיזה מזל יש לנו. בינתיים לפחות.

בכותרת הידיעה שגזרתי למזכרת היה כתוב שהתפטרתי בגלל שינוי מבנה הבעלות של החברה, ושבעלי החברה הביעו צער רב על עזיבתי ''שהיא אבידה גדולה לחברה''. זה לא הנוסח המדויק של מודעת אבל? בשני המקרים, אגב, מדובר בטקסט מזויף. מכבסת מלים. ''אבידה גדולה''? סוף-סוף נפטרנו מהצרה הזו.

זובור ורצח אב לקודקוד

''תקופת חפיפה''. עוד מושג מכובס. מבקשים ממך שתישאר לחפוף את המנכ''ל החדש. בפועל מדובר בזובור. עינוי אמיתי. אתה רואה במו עיניך איך אתה הולך ונעשה שקוף. איך השבט שעמדת בראשו יותר מעשור מתמסר במהירות ובטבעיות למנהיג החדש. רצח אב. לא פחות.

אני לא עומד בזה, מבקש לקצר את זמן החפיפה, והמנכ''ל החדש לא יכול אפילו להסתיר את שמחתו. כן, אין בעיה. הוא כבר יסתדר. תודה רבה, הוא ירשה לעצמו להתקשר אם יהיה צורך. שנינו יודעים שהוא לא יתקשר.

היום האחרון בחברה. אני אוסף את החפצים שצברתי במשך השנים, שלושה ספרים שלא קראתי מעולם עם הקדשה אישית מהמחברים, עט נובע ששמי חרוט עליו והדיו שלו כבר התייבש מזמן, תמונה של אשתי השנייה והילדים, תעודת הוקרה מאיזו סיירת צבאית על תרומה למועדון החיילים ושלושה דיסקים צרובים שאין לי מושג מה צרוב בהם. אני מופתע לגלות שכל רכושי נכנס לקופסת קרטון אחת, לא גדולה במיוחד.

עם קופסת הקרטון תחת זרועי, אני צועד בפעם האחרונה לכיוון דלת היציאה, עובר כמו בהלוויה בין שורות המנחמים, חלקם מתייפחים בשקט. אני מפגין שליטה עצמית, מחייך, מחבק ומנופף בידי הפנויה כמו ביבי נתניהו בשוק מחנה יהודה. ורק כשאני נכנס למכונית המנהלים שהשאירו לי ל''תקופת הסתגלות'' של שישה חודשים, אני מתפרק מכאב וצער הפרידה.

"למה זה קדרו פניך?"

נקישה על זגוגית החלון. איש מבוגר, חרדי, עטור זקן ופאות תוחב את ראשו מבעד לחלון. ''אולי יהודי נוסע במקרה לכיוון בני-ברק?'' אני מהנהן בראשי והוא כבר מתיישב לצדי, ומעביר למושב האחורי את סל המצרכים הגדול שלו. הוא חוגר את חגורת הבטיחות, מוריד את מגבעתו השחורה מראשו ומניחהּ על ברכיו. ''שתזכה בעזרת השם לברכה והצלחה בכל מעשה ידיך'', הוא אומר, ומביט בי. ''ולמה זה, אם מותר לשאול, קדרו פניך?''

''גורשתי מגן עדן'', אני אומר ומתניע את המכונית. בני-ברק היא לא ממש במסלול נסיעתי, אבל אני גם לא ממהר מאוד הביתה למען האמת.

תפילת הדרך שהוא ממלמל בקול רם, ''ותצילנו מכף כל אויב ואורב ולסטים וחיות רָעות, ומכל מיני פורעניות המתרגשות לבוא לעולם'', נשמעת לי אקטואלית להפליא, ומזכירה לי את הישיבות האחרונות של מועצת המנהלים שלי. ''אמן'', אני אומר.

''ועכשיו ספר לי על גן העדן הזה שלך'', הוא אומר. במשך כל הנסיעה סיפרתי לאיש הזר על תככים ובגידות, טיפשות ורשעות, ניגודי אינטרסים והוראות סותרות, מניפולציות גסות ורמזים עבים, הצעות שאי אפשר לסרב להן ולילות נטולי שינה.

כשהגענו למבואות בני-ברק התעקשתי להסיע את הנוסע שלי, למרות מחאותיו, עד לפתח ביתו. ''אני יהודי פשוט'', אמר לפני שיצא מהמכונית, ''לא מבין בניהול ובעסקים, אבל לעניות דעתי, חסד גדול עשה איתך הקדוש ברוך הוא בגירוש שלך מגן העדן הזה''.

בפרק הבא: מנכ"ל זה לא מקצוע