שירים ליום הכיפורים

בהתעטף עלי נפשי את ה'

בהתעטף עלַי נפשי את ה'

אני רוצה לכתוב שירים רבים

נוכח הבית ונוכח עמל הרחובות

ונוכח הרָעַב הזה שלא חַדָל

מאז ההשתחוויה בבית-הכנסת ביום-

הכיפורים. הגוף עדיין רוצה להשתוחח

עד סופו ולהיישיר את מבטו

לַקרקע לְעפר הדום רגלי מלך

מלכים. הנפש עדיין רוצה להתרוקן

מהגוף הרעֵב עד סופה ולבכות.

והנפש בוכה בִבכי הרחובות הריקים

העמוסים בַאנשים הַשכוחים באין דורש

הישֵנים באין דורש על מדרכות

קצות עולמו של אלוהים ולועסים

בודדים את לחמם שלִקִטוּ בַפחים

ונוגסים את הפרי שאספו בין

שאריות הדוכנים. בהתעטף עלַי נפשי

את ה' אני רוצה. לכתוב

שירים רבים בִּבְכִיוֹת הגוף האיומים

אשר אינם מפסיקים עומסים כאבים

ורעבים ומורעבים ומרעיבים ומריבים ומעכבים

ואינם שומעים את קול צעדי

אלוהים באים. בהתעטף עלַי נפשי

את ה' אני רוצה לכתוב.

ונוכח הבית קמים שירים רבים

ומבקשים את שתיקת הרחובות את

שתיקת אלוהים שתיקת ימים רבים

עד אין דורש בבכי המילים

על הפתחים ועל התיבות הנעולים.

בהר, שלושה שירים חדשים (צילום: מוטי קיקיון)

שיר מצד-דרך

וְהטלתִי מיִם עַל קִיר אוֹ חוֹמָה אוֹ גדר אוֹ שִיחַ אוֹ עֵץ

וּכְשֶהַשתן נִיתז נִזכרתִי בְשוּרוֹת שֶל יהוּדָה עמִיחַי

כַאלוּ שֶלא שִינוּ אֶת חיי

וְלא מִיהרתִי לַחזור לַדרךְ

וְהִבטתִי בַשמיִים כְפִי שֶהבטתִי בילדוּתִי בַמראָה

מצפֶה לִראות אֵיךְ פני מִשתנִים

וְנִזכרתִי שֶגם בַמקום הַכִי יפֶה בַעולם היה הַלילה

נִפרש מֵעלינו עצוב, כְילד הַמסדר מִיטה בְארִיכות כְשֶמכרִיחִים אותו ללכת לִישון

וְשכחתִי שֶאולי יֵש מִי שֶצופֶה בִי

שֶלא כל מה שֶעשִיתִי בְסתר עשִיתִי

וְהבנתִי שֶלִבִי לומֵד יוגָה

מֵחפש את גבול גמִישותו בְתרגִילִים חדשִים

אוסֵף הוכחות לְקיומִי

מרחִיק אֶת לִבִי מֵעצמִי

שנתיים לפני הרעש

סעדיה מרציאנו (1950-2007), פנתר שחור ולוחם צדק

כשעוד אנחנו יושבים בְּבתים, רק לעיתים

נדירות יוצאים להפגנות, בדרך כלל לא

חוסמים כבישים, לא נלקחים למאסר, לא

משבשים את החיים לאף אחד. לנו

כבר לא יצעק טדי קולק: "פושטקים

רדו מהדשא", עלינו לא תאמר גולדה:

"הם לא נחמדים", אלינו כבר אף

אחד לא ידבר. בעוד ארבע שנים

בערך, כשכבר נהיה שנתיים אחרי הרעש,

לא נזכור למה המשכנו לשבת בְּבתים,

למה לא אמרנו משהו נורא, למה

לא צעקנו, לא ניסינו למחות בטרם,

בטרם הרעש. דווקא קל לאהוב עכשיו,

שנתיים לפני, קל לחייך לַחיים, קל

אפילו להבטיח שאולי בכל זאת ניפגש

אחרי שהכל יגמר, שנתיים או יותר

אחרי הרעש.

מתוך "קצה המדרכה", קובץ שיריו השני של אלמוג בהר, שיראה אור בשנת 2009 בהוצאת עם-עובד.