ניסיון לעשות רווח על חשבון טרגדיה

משה קוממי, תלמיד כיתה י"ב, נהרג כאשר צלל בים מול חופי תל-אביב. בנתיחה שלאחר המוות התברר כי המוות נגרם בתאונה "מהלם בעקבות חבלה בראש בכוח יחסי רב, עם שבר בגולגולת על ידי מכשיר מתכתי באופן יחסי חד, ובתנועה כמו ממדחף של מנוע סירה".

המנוח היה מבוטח, כמו כל תלמידי ישראל, בביטוח תאונות אישיות לתלמידים בחברת כלל. חוק חינוך חובה מחייב את הרשויות לרכוש את הביטוח, וכופה על ההורים לשלם בעבורו. ואולם, כך מסתבר שוב-ושוב, ההורים לא תמיד ערים לקיומו. מצב זה ביקשה כלל לנצל כדי לשלשל את כספי הביטוח לכיסהּ.

בית-ספרו של קוממי בוודאי ידע על המקרה הטרגי. ניתן היה לצפות כי האחראים בבית-הספר ידווחו על המקרה לחברת כלל, וכי זו תשלח המחאה על סכום הביטוח, 15 אלף דולר, להוריו. אבל למה לשלם אם אפשר להתחמק מלשלם?

בית-הספר שתק. גם כלל שתקה

כשש שנים לאחר האירוע הטרגי, בפגישה עם עורך-דין, נודע להוריו של קוממי כי קיים ביטוח בחברת כלל, ביטוח שבעבורו הם שילמו, כאמור, אך הוא נשמט מתודעתם. ההורים פנו לכלל. זו לא כפרה בחובתה לשלם את סכום הביטוח. "נרדמתם בשמירה על זכויותיכם", אמרו נציגי כלל להורים. "אמנם הכסף מגיע לכם - אבל איחרתם את הרכבת. החוק לא מאפשר לכם לתבוע אותנו בבית-המשפט, אלא תוך 3 שנים מיום המוות".

וזאת לדעת: זה לא שאסור לכלל לשלם את הכסף. מותר לה, אבל היא נתלית בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח. סעיף זה נועל את דלתות בית-המשפט בפני תביעת מבוטחים שלא הוגשה תוך 3 שנים מיום אסונם. ואם אין מי שיכפה על חברת ביטוח לקיים את התחייבויותיה, למה שהיא תשלם, רק מתוך אנושיות?

המחלוקת בין ההורים השכולים לבין כלל הובאה בפני השופט אברהם רובין מבית-משפט השלום בירושלים. מדוע שלא נחיל על מקרה טרגי שכזה, הקשה השופט רובין, את סעיף 8 לחוק ההתיישנות. סעיף זה קובע כי אם "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

לאלוהים הפתרונים

לשאלה זו השיבה כלל כי בשוברי התשלום בעבור "אגרת חינוך" הנשלחים אל הורי התלמידים נכתב במפורש כי האגרה משולמת, בין היתר, בעבור ביטוח תאונות. יש להניח, אם כן, כי גם הוריו של קוממי המנוח ידעו על הביטוח. אולי בכאבם הם ויתרו עליו.

גם אם ההורים לא ידעו על הביטוח, הוסיפה כלל, הרי שלפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, מרוץ ההתיישנות לא מושעה אם הם היו יכולים באמצעים סבירים לגלות את דבר קיומו של הביטוח. ההורים היו חייבים לפנות לעורך-דין בסמוך לתאונה, ואז הם היו מגלים במועד את דבר קיומה של פוליסת הביטוח.

השופט רובין דחה טענות אלה. הביטוח לא נעשה על ידי ההורים, וגם לא לבקשתם. מכיוון שכך, יש חשיבות מיוחדת לכך שחברת הביטוח או הרשות המקומית יביאו לידיעת ההורים את דבר קיומה של פוליסת הביטוח.

הכיתוב המופיע בגב שובר התשלום של אגרת החינוך אינו מהווה הודעה מספקת. מדובר בכיתוב לא מודגש, אשר מופיע בין שלל הוראות נוספות. בכיתוב המצוי בגב השובר אין הסבר מינימלי על כך שפוליסת התאונות חלה גם על תאונות שמתרחשות מחוץ לבית-הספר, וללא כל קשר לפעילות הבית-ספרית - דבר שאיננו מובן מאליו למי שאינו עורך-דין.

לדעת השופט, גם אין זה הוגן להטיל חובה על ההורים לברר אצל עורך-דין אם פוליסת כלל מכסה את מות בנם. אין להטיל על ההורים חובה לתקן את המחדל של חברת הביטוח והרשות המקומית, להביא את דבר הפוליסה והיקף תחולתה באופן ברור וחד-משמעי לידיעת ההורים. בסופו של דיון חייב השופט את חברת כלל לשלם להוריו של קוממי ז"ל את מלוא תגמולי הביטוח.

כאן עולה שאלה מטרידה. האם התחמקותה של חברת הביטוח כלל מלשלם להורים שאיבדו את בנם סכום ביטוח שאין עליו מחלוקת, מתיישבת עם הצהרות שהשמיע באחרונה נוחי דנקנר - יו"ר IDB, שכלל נמנית עם החברות בה - כי "רווחים הם לא הדבר הכי חשוב בחיים"? לאלוהים הפתרונים.