מדריך לסולח
בקשת סליחה הינה טיפול פנטסטי לאגו שלנו, אבל היא לא קלה בכלל. אז איך עושים את זה? הרב (והפסיכולוג) רפי פוירשטין לומד מסיפורי חז"ל
קשה לבקש סליחה. תיקון: קל לבקש סליחה ממישהו שלא באמת מכירים. קשה לבקש סליחה מבן או בת זוג, מבני משפחה, חברים קרובים אלה שאיתם טווינו מערכות יחסים עמוקות ומורכבות.
למה בעצם? משום שהאירוע עליו אנו מתנצלים הוא פעמים רבות רק קצה קרחון. הוא משקף תסכול, כעס חבוי, פגיעה מתמשכת, עלבון, אדישות.... בקיצור כל הצללים שבקשר מתמצים פעמים רבות באירוע מביש, אחד בודד. מה עושים? עשרת ימי תשובה בהם אנו נתונים הינם זמן מתאים במיוחד לשיקום וטיפול במערכות הקשרים שהחלידו ונפגמו. אז כיצד עושים את זה? ארבעה סיפורי סליחה ואמירות של חז"ל (בתרגום לעברית) יכולים לתת לנו הדרכה מתאימה.
סיפור א'
'רבי אבא כעס על רבי ירמיה. הלך רבי ירמיה וישב על מפתן ביתו של רבי אבא. כששפכה שפחתו של רבי אבא את מי השופכין מהבית הגיעו קילוחי המים המלוכלכים על ראשו של רבי ירמיה. אמר רבי ירמיה: עשו אותי כאשפה. קרא רבי ירמיה על עצמו את הפסוק: "משאשפות ירים אביון". שמע רבי אבא ויצא לקראתו ואמר לו" עכשיו אני צריך לצאת ולפייס אותך.
ר' ירמיה מדגים לנו עד כמה כל פוגע הוא גם נפגע וההיפך. פגעתי בחברי הטוב שפגע בי שפגעתי בו....חלק בלתי נפרד ממערכת יחסים מורכבת זה הפער הבלתי נסבל בין ה'רצוי' של האחד ל'רצוי' של השני ובין המצוי של האחד למצוי של השני. היכולת לבקש סליחה תלויה במודעות למרכיב ההכרחי הזה ביחסים, ולכך שחוסר האיזון שנוצר כתוצאה מכך שא' פגע בב' יכול להתהפך בקלות. אז אם אתה לא יודע לסלוח ו/או לבקש סליחה עדיף שלא תהיה חבר שלי.
סיפור ב'
'רבי זירא כשהיה נפגע ומקפיד על אדם מסויים, היה עובר לפניו וממציא את עצמו לחברו כדי שיוכל ההוא (הפוגע) לבוא ולהוציא את הדבר מליבו ולבקש ממנו סליחה'
רבי זירא מלמד אותנו שגם על הנפגע מוטלת אחריות להשיב את מערכת היחסים על כנה. האם ר' זירא מבטא רק אופי נוח וגמישות במעשהו? או שרבי זירא מבין שגם לו יש אחריות על הפגיעה שפגעו בו. אולי משהו בהתנהגותו גרר את הפגיעה? לעיתים אנו יודעים שאמירה מסויימת שלנו, או התנהגות מסויימת תוציא את החבר מכלל שליטה. נכון הוא היה צריך לשלוט בעצמו, אבל האם אני הנפגע אינני נושא באחריות כלשהי?
סיפור ג'
"אמר רבי יוסי בנו של חנינא: כל המבקש סליחה מחברו על יבקש ממנו יותר משלוש פעמים"
למה רק שלוש פעמים? היה לך מספיק כוח לפגוע, מצא את הכוח לפייס גם עד שלושים פעמים? שוב אותו העיקרון של אחריותו של הנפגע לפיוס. והרמב"ם מוסיף ואומר שאם הנפגע לא מחל לאחר שלוש ניסיונות פיוס הוא הופך לחוטא. כי כולנו בני-אדם ואל לו לנפגע להתמלא בגאווה מנופחת , כאילו הפגיעה בו היא חילול הקודש. על הנפגע "למחול בלב שלם ובנפש חפצה". אך יותר מכך, בבקשת הסליחה יש משום השפלה. קשה לנו להבליט את חולשתנו , בכל הודאה בטעות יש משום הפגנת חולשה. הפוגע שהחליש את הנפגע, מחליש את עצמו במודע בעצם בקשת הסליחה ובכך הוא משיב את האיזון לכנו. אם לאחר שלוש פעמים הנפגע לא מחל, הוא הופך לפוגע כי שיווי המשקל מופר עתה לכיוונו של הפוגע שהפך לנפגע ואילו הנפגע הפך בגאוות ליבו לחוטא.
סיפור ד'
רב (זה היה שמו של אחד מגדולי חכמי התלמוד) נפגע מהתנהגותו של קצב אחד וכעס עליו. לא בא הטבח להתנצל בפניו. בערב יום הכיפורים אמר רב: אלך אני ואפייס אותו. פגש את רב תלמידו, רב הונא. שאל אותו לאן הולך אדוני? אמר לו רב : הולך אני לפייס את הקצב. אמר רב הונא: הולך רב להרוג נפש.... הלך רב ובא אל הקצב. היה יושב הקצב ומבקע ראש של בהמה. הרים הטבח את עיניו וראה את רב. אמר לו הטבח: אתה רב? אין לי דבר איתך!. באותו זמן שהיה מבקע אל את הראש, נשמטה עצם מעצמות הראש , הכתה את הקצב בצווארו והרגתו.
לעיתים אנו דורשים את הסליחה המגיעה לנו. אך ישנה דרישה שרק מעמיקה את הקרע. ר' זירא מסיפור ב', ניגש בעדינות וחיפש את קירבתו של הפוגע וסלל לו את הדרך בעדינות לבקש מחילה. ואילו רב בא עם דרישה מוצקה , בהתרסה, רב מביא את הפוגע להתחפר בעמדתו להתכחש לאחריותו . רב דורש ומאשים, ר' זירא מאפשר. רב יוצר רגשות אשם, כבדים. רב החכם הנכבד מטריח את עצמו לקצב. יש כאן האשמה כפולה. עצם הפגיעה ואי בקשת הסליחה, ועתה החשוב והמכובד הולך לקצב הפשוט. לקצב עם האגו השברירי אין ברירה , הוא מתחפר בעליבותו וגוזר את דינו למוות, אך מה על רב? האם הוא יצא מפוייס מהסיפור? האם הוא קיבל את שרצה?
בקשת סליחה הינה טיפול פנטסטי ל'אגו' שלנו. זה בסך הכל מאד פשוט, אנחנו בני אדם. אנחנו חלק מהמשפחה, מהמערכת. אי אפשר שלא נפגע ואי אפשר של ניפגע. אין דבר מזכך יותר מאשר הכרה באנושיותנו. כן, גם אנחנו המחנכים, הרבנים והפרופסורים וההורים, המנהלים, תלמידי החכמים והאקדמאים כולנו מוגבלים, כולנו אנושיים, כולנו פוגעים ונפגעים. לא זו הבעיה המהותית, אלא הגאווה שלא מאפשרת לנו להודות בכך, שמחייבת אותנו להתנפח אל מעבר למימדים הטבעיים שלנו. זה נפלא וכל כך קל ואמיתי לומר 'טעיתי, סליחה'.
לפנייה לכתב/ת 
