גם בערות זה כוח

ידידי קובי אריאלי סיפר לי שנתקל פעם בגן החיות התנ"כי במלמד דרדקים חרדי מסביר ביידיש לתלמידיו ליד הכלוב של הנמר כי זה אריה. כשקובי תיקן אותו שמדובר דווקא בנמר, א-לעמפרט, אמר המלמד: "א-לייב, א-למפערט, א-נפקא מינא" שפירושו בתרגום חופשי לעברית: "אריה, נמר, מה זה כבר משנה?"

ידע הוא כוח, כך נהוג לומר, ונדמה כי לעיתים קרובות החשש מהפגנת ידע הוא אחד מהמאפיינים של השיח הדתי-חרדי. אף כי אין שום מצווה מדאורייתא לערבב בין נמר לאריה או בין נחליאלי לסתוונית (שניהם יונקים כמדומני), הרי שיש נטייה לאנשי תורה להפגין כי כל ידע כללי הוא שולי וטפל לידיעת התורה. מותר לך לדעת גם קצת מהוויות העולם, אבל זה לא באמת חשוב כי "בתורה יש הכל". על כן ראוי אפילו לנקוט מידה של זלזול מופגן כלפי כל מה שמייצג את פירות החברה המודרנית והפתוחה. כך כלפי חידושי מדע, ובוודאי כלפי תוצרי תרבות, שהיא "תרבות אנשים חטאים". גם בערות היא כוח.

הסוג המשעשע יותר של הפגנת זלזול הוא כשהדתי או החרדי נאלץ בכל זאת להתייחס לפריטי מידע שאינם תמימים כאריה או נמר, אלא מזוהים עם עולם חילוני מובהק. הנה משפט שלעולם לא יופיע ביומון חרדי: "סרט שהוקרן בטלוויזיה הציג חיילת שנרצחה על ידי חברה לחיים לאחר שנכנסה להריון מכוכב קולנוע שהכירה בצ'ט באינטרנט". הדיווח לא יופיע לא רק בגלל שמדובר בחדשות פלילים, אלא בגלל שכל מילה בנפרד אינה ראויה להידפס בעיתון חרדי: לא סרט ולא הוקרן ולא טלוויזיה, לא חיילת ובקושי נרצחה, לא חבר ולא חבר לחיים, לא נכנסה להריון ולא כוכב ולא קולנוע ולא צ'ט ולא אינטרנט.

זו טכניקת התעלמות מודעת ומכוונת, הגורסת שלא כל המכוער והזר לעולמנו צריך להיכנס לעיתון, ודאי לא לעיתון שקוראיו בוחרים לחיות בעולם של תורה וצניעות. השאלה היא כמובן מה הן המילים האסורות היכן הגבולות והאם סטריליות לשונית מופרזת לא גובה את מחירה במקומות אחרים. מנגד, כשנחשפים לאופן המוקצן והגס בו עיתונות חילונית וחופשית ללא גבול מדווחת על עבירות מין ואלימות, בא לך להתעטף בדפים גדולים של "המודיע".

בעיתון הפונה רק לקוראים חרדים אפשר להתעלם ממה שקורה בחוץ. אבל מה קורה כשהחרדי משוחח עם תלמידים שאינם דתיים כמותו או עם אנשים חילונים? מצד אחד הוא חפץ להראות להם שעולמם אינו זר לו לחלוטין,שהוא מעודכן בהוויה הישראלית ושהוא חברה'מן (זהירות! מילה לא בשימוש!). מצד שני הוא בהחלט מעוניין שלא להפגין בקיאות יתר, שלא נדע, שאינה יאה לאיש תורה שכמותו. על כן הוא ינקוט בשיבוש המכוון. למשל: "שמעתי שהיה עכשיו הזמר הזה, ג'ון מקרטני..." כאן יתערב השומע ויתקן בסלחנות: "פול, הרב, פול מקרטני" והרב יחייך חיוך גדול שבעתיים וישיב: "פול, ג'ון, איך-וייס-נישט..." וימשיך בדבריו. כך יפגין שהוא בעניינים אבל לא לגמרי, שהוא לא באמת יודע דברים שהוא לא אמור לדעת. השיבוש המכוון עבר בהצלחה, הדובר יצא צדיק.

ללמדכם: כל מה שהוא לא "משלנו", מעולמנו התורני הטהור והשלם, ראוי לנהוג כלפיו מידה של ריחוק וזרות, אזכור תוך התנכרות מדודה ומכוונת. ואולי זו גירסה חדשה ל"על חטא שחטאנו לפניך בבלי דעת, ביודעים ובלא יודעים": ג'ון או פול, אריה או נמר, איך-וייס-נישט. ואם זה לא היה משעשע זה בטח היה עצוב, אבל מה כבר ההבדל ומאי נפקא מינא.