ללא כפרה

כמה עצוב שגם השנה, בערב יום הכיפורים, ניתן יהיה לחזות בשווקים בתרנגולים דחוסים במכלים, שוהים בשמש הקופחת ללא מזון ושתייה, מעולפים מצמא בהמתנה לסכין השוחט. יש לקוות שידו של השוחט העייף מרוב שחיטות לא תרעד, ושסכינו לא נפגמה בשל ריבוי השחיטות, מה שעלול להאריך את ייסורי הגסיסה של התרנגול (וכמובן, להטריף את בשרו).

גדולי ישראל בכל הדורות התנגדו למנהג הכפרות בתרנגולים (שאינו נזכר במקרא או בתלמוד) מהסיבות הבאות: ההיבט המאגי שבו, חשש הטרפה וצער בעלי חיים.

א. "מנהג של שטות הוא" – ההיבט המאגי

פוסקים חשובים קבעו שהמנהג הוא מ"דרכי האמורי" (ראו למשל, שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן שצה), כלומר, עבודה זרה, מעין כישוף. בדפוסים הראשונים של שולחן ערוך (ספר ההלכה הבסיסי שכתב ר' יוסף קארו במאה השש-עשרה), נכתב בכותרת העוסקת במנהג הכפרות: "מנהג כפרות בערב יום כיפור מנהג של שטות הוא". במהדורות הבאות צונזרה הכותרת, אך עדיין מופיעה קביעת ר' יוסף קארו: "יש למנוע המנהג" (שולחן ערוך אורח חיים סימן תרה, סעיף א).

ב. "ומאכילים נבלות לישראל"

ריבוי טרפות: על בעיה הלכתית קשה זו כתב הרב עובדיה יוסף בספרו יחוה דעת, חלק ב, סימן עא: "בגלל ריבוי השחיטה אצל שוחטי העופות בליל ערב יום הכפורים… וכמה פעמים כשבאו הרבנים המקומיים לבדוק סכיני השחיטה אצל שוחטי העופות נמצאו פגומים... גם שוחטים רבים נשארים ערים במשך רוב ככל הלילה, להספיק לשחוט כל הכפרות, ומרוב יגיעתם ועייפותם ממלאכת השחיטה שנעשית ברציפות ובחפזון, ידיהם כבדות מלבדוק הסכין, ואינם מרגישים בפגימת הסכין, כאשר הנסיון הורה, ומאכילים נבלות לישראל, בערב היום הקדוש. ואין לתאר גודל המכשלה".

ג. "ואין ראוי לגלות אכזריות" – צער בעלי חיים

הרב חיים דוד הלוי עמד בספרו עשה לך רב, כרך ג, על הפרדוכס שבמנהג הכפרות, ושאל: "ולמה צריכים אנו דוקא בערב היום הקדוש, להתאכזר על בעלי-חיים ללא כל צורך, ולטבוח בהם ללא רחמים, בשעה שאנו עומדים לבקש רחמים על עצמנו מאת אלקים חיים?" (עמ' סז). גם הרב יצחק כדורי ז"ל יצא באלול תשס"ב בקריאה לציבור לנהוג פדיון כפרות בכסף הניתן לצדקה במקום בתרנגולים, משום צער בעלי-חיים ומשום חשש טריפות.

שחיטת התרנגולים בשם מנהג הכפרות היא רק אקורד הסיום של מסכת ההתעללות שעברו בלולים התעשייתיים משך כל חייהם הקצרים; התעללות הכוללת גידול בתנאי צפיפות איומה ועיוותים גנטיים. לעניין זה הולמים דברי רבי שמשון רפאל הירש בספרו אגרות צפון (מכתב רביעי):

"לא לך היא הארץ, אלא אתה נתון לה. עליך להוקירה כאדמת קודש לראות בכל יצור – יצור ד' ואח לך, לאהוב אותו ולעזור לו במִלוי יעודו לפי רצון ד'. על כן משתקף כל נברא בעיני רוחך, על כן מתרגשים מיתרי לבבך עם כל צעקת שבר, ועם כל קריאת גיל בעולם; על כן ישמח לבך עת הנִצנים נראו בארץ, ותתאבל עם כל פרח נובל... כולם שאולים הם לך, וכולם יופיעו פעם לפני כסא ד' כדי להעיד לטובתך או נגדך, אם הזנחתם או השתמשת בהם, לקללה או לברכה".

בערב יום הדין כדאי לנסות לשער מה אופייה של העדות שמוסרים עלינו לפני כיסא הכבוד ברואי ה' החולקים עמנו את העולם, ובכללם "תרנגולי הכפרות" האומללים, ולשאול עצמנו כיצד נוכל אנו לכפר על מה שעוללנו להם.

ד"ר יעל שמש מרצה באוניברסיטת בר-אילן. מחר: דעה נגדית, בזכות השימוש בתרנגולים לכפרות