על חטא הריאליטי

אם לבקש סליחה אני צריך, על כל חיי אני נדרש לעשות כן ביום הכיפורים. על חטאיי שלי צריך אני מחילה גדולה יותר מאשר תפילה אחת המתירה את הנדרים. אך מי שעוד צריך לבקש סליחה הם הערוצים 2 ו-10, שעושים לנו רע על הנשמה בתוכניות הנקראות ריאליטי.

פעם הצעתי למנהיגי הטלוויזיה לעשות תחרות: מי יקפוץ הכי יפה מגג מגדלי עזריאלי. הצעתי שיבואו אלה המבקשים להתאבד בשידור חי ויהיו רבים כאלה, ויקפצו. ומצלמות תעקובנה אחריהם מכל קומה וקומה ולכשיגיעו לפני סיום ייכנסו הפרסומות. ואחריהן כל אחד ואחד מהם יתפוצץ על הארץ והצופים יסמסו מי מת הכי יפה.

חשבתי אז שהצעתי משהו בלתי מתקבל על הדעת. אך היום זה היה נחשב דלוח, כי לא יהיה פנאי לצופים לראות איך הקופצים מדברים קודם, ממי הם בורחים, מדוע הם מתאבדים. ברומא העתיקה, עת החלה לשקוע, ההצגות האכזריות שהציגו לקהל חדלו לרגש אותו. הוא רצה עוד. הוא היה צמא לדם. או אז החלו לקטוע איברים של עבדים נוכח הקהל שהתלהב וקרא קריאות שמחה. לא מזכיר לכם משהו?

כדי לכתוב את הדברים האלה הצצתי ב"אח הגדול", ששמעתי שיש לו הרייטינג הכי גבוה. ראיתי כמה פרֵחים ופרֵחות שבימים כתיקונם היו מחביאים אותם בארון פלדה. הם מתווכחים, שותים, מצחצחים שיניים ומתברר שלא רק האקשן מעניין את הצופים אלא המציצנות. לא האירוע שבו יוכרז מי הפסיד, אלא סתם הצצה באנשים חסרי כל סגולות הדוברים עברית איומה שמבלבלים את המוח בדברים הכי לא מעניינים שניתן לומר. מציצים בהם בתקווה שיתפשטו או יחשפו ירך או יריבו ביניהם.

בכל התוכניות האלו יש לא רק אסמסים כמו ב"כוכב נולד". גם הגיבורים עצמם חורצים את גורל חבריהם. הכל בנוי איפוא על יריבות. על אי פרגון. על שמחה לאיד. על בגידה. לצערי זה כנראה מה שמושך אנשים לצפות בשיעמומונים האלה כאילו שמו ראי לפניהם, להוכיח להם איך הם נראים בעצמם. כאילו רוב בני האדם הם קטנוניים, מכוערים, מסכנים, מקנאים ושמחים לאיד, ואו אז הם יושבים כדי לצפות בגיבורים שעד כמה שאני יודע נושאים גם שמות ואולי אף נולדו באיזה מקום ואולי עם מזל יש להם גם תעודה מכיתה ו', לראות אותם נוהגים כפי שהצופים היו רוצים לנהוג אילו רק הרשו להם.

עוד יהיו תוכניות שיראו איך אנחנו יושבים על האסלה. יראו איזה תחת הכי יפה עליה. ועם ישראל כמו רוב העמים האחרים יחליט מי עושה את מה שעושים על אסלה הכי יפה. כך ינהגו כל מי שמרדים את שכלם של האנשים, שאינם רוצים לחשוב ואינם יודעים עוד דבר זולת הגועל נפש הזה. כך הצופים חשים שהם משתווים למושא הערצתם, אותם אנשים מטופשים הרוצים להיות גיבורי תרבות.

היום, וגם זה שייך ליום הכיפורים ולסליחות שיש לבקש מאתנו, כל מי שלא עושה שום דבר ממשי הופך סלב. חלקם באים מן התוכניות האלו. זמרים נולדים בתוכניות האלו, גם רקדנים. לא צריך עוד ללמוד דבר. בנות 12 מחליטות מי טוב ומי לא. וסלבס שהיו באי או במשמר המפרץ או בפוליגרף הפכו מפורסמים. כותבים עליהם והם צריכים להוכיח שהם משהו, אבל הם לא. הם מקשטים טורי רכילות ואו אז יקחו אותם לגג של עזריאלי והם יקפצו הכי יפה ויהיו כוכבים באמת, בשידור חי, כמו אלה המנפנפים בידיהם מאחורי שדרני הטלוויזיה בזמן דיווח על אסון. ידידה סיפרה לי שבן של חבר שלה אמר שכשהוא יהיה גדול הוא רוצה להיות או ב"אח" או סתם מפורסם.

כאשר חזרתי לפני כשלוש שנים מהמוות שלכד אותי, לאחר שאיש כבר לא האמין שאחזור, כשהתחלתי לשמוע קולות שקראו "יורם, תתעורר", והייתי בתוך דייסה שחורה שנקראת תרדמת או מוות או גסיסה ולא רציתי לחזור - בסופו של דבר נמאס לי לשמוע איך האחים והאחיות מסרסים את שמי ושבתי לחיים. ועל כך סליחה. היום לא הייתי חוזר.