בין אמת לבדיה

"משפט דומה למחזה. שניהם מתחילים ומסתיימים במבצֵע, לא בקורבן. משפט ראווה, עוד יותר ממשפט רגיל, זקוק נואשות לקו מִתאר תחום ומוגדר של מה שנעשה וכיצד. במרכז המשפט עומד מי שביצע את המעשה. מבחינה זו הוא דומה לגיבור של מחזה. אם הוא סובל, עליו לסבול בשל מה שביצע, לא בשל הסבל שנגרם לאחרים בגללו", כך כתבה חנה ארנדט, מההוגות הפוליטיות החשובות, המעמיקות והמקוריות של המאה העשרים, ברשימותיה שליוו את משפטו של אדולף אייכמן בירושלים ופורסמו בעיתון הניו יורק טיימס האמריקני באותה התקופה.

"איש לא היטיב לדעת זאת מאב בית הדין, אשר לנגד עיניו החל המשפט להידרדר למחזה דמים, לספינה ללא קברניט הצפה על פני הגלים", המשיכה וכתבה ארנדט, ועוררה עליה זעם עמוק בישראל ובקהילה היהודית העולמית שהוביל לאיבה והתנכרות.

ארנדט: משפט דומה למחזה (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית)

ארבעה עשורים נעדרו ממדף הספרים של הקורא העברי כתביה של ארנדט. הסיבה, קרוב לודאי, קשורה באסופת רשימותיה מעוררות המחלוקת מהמשפט אליו התייחסה כאל משפט ראווה נגוע בפוליטיקה פנים מפלגתית ואג'נדות שאינן מן העניין. "לא אדם פרטי יושב על ספסל הנאשמים במשפט היסטורי זה, ולא רק המשטר הנאצי לבדו, אלא האנטישמיות לאורך ההיסטוריה כולה. זה היה הטון שקבע בן גוריון והתובע מר האוזנר שמר עליו בנאמנות", כתבה וציטטה מנאום הפתיחה של גדעון האוזנר אותו הגדירה כרטוריקה זולה. עדה להליך משפטי חסר תקדים של פשע חסר תקדים העלתה ארנדט שאלות קשות ובהן - האם שירת משפט אייכמן את הצדק? האם היה כלי שרת למטרות פוליטיות?

אל אותן השאלות חוזר גם המחזאי הלל מיטלפונקט בהצגה חדשה שעלתה השבוע על במת תיאטרון בית ליסין, ומעוררת כבר כעת פולמוס סוער לגבי מידת מהימנותו של המחזה, שמאשים את ראשי מפא"י בפוליטיזציה של המשפט, את הפרקליטות בהתבטלות אל מול נציגי השלטון ואת החברה הישראלית בליבה הגס כלפי ניצולי השואה שאותם מעולם לא הצליחה להכיל.

את ארנדט האשים גדול חוקרי הקבלה והמיסטיקה היהודית, גרשֹם שלום, בכך שאין בה אהבת ישראל. יממה אחרי הפרמיירה של "אנדה", יש הטוענים כלפי המחזה כי הוא רווי בסממנים של שנאה עצמית.

יורם חטב כקומיסר שלטון מפא"י ואילן דר כנציג הפרקליטות שמתקפל (צילום: אייל לנדסמן)

דרך סיפורה הפיקטיבי של אנדה, אחות בבית חולים ששרדה את בלוק 10 באושוויץ ומעוניינת להעיד במשפט נגד ראש המחלקה היהודית בגסטפו, מציף מיטלפונקט טענות קשות בהן פסילתן לכאורה של עדויות ניצולים שלא השתייכו לצד הנכון של המפה הפוליטית הישראלית, וניסיונות של השלטון להכתיב לפרקליטות את אופי המשפט ותכניו.

"יש לי לא מעט ביקורת על התנהלותה של מפא"י, אבל האופן שהמחזה מציג את משפט אייכמן, שהיה אבן דרך משמעותית בהתפתחות החברה הישראלית, הוא גרוטסקי ופלקאטי", אומר עו"ד אלי זהר, שהיה בזמן המשפט סטודנט בפקולטה למשפטים בירושלים, "הצגת המערכת המשפטית כמי שמקבלת פקודות באמצעות קומיסרים נציגי הממשל, מקוממת ולא אמינה. הצגתו של האוזנר כפרקליט אזרחי חסר יכולת וכשרון היא מעוותת ומנותקת לחלוטין מהמציאות. זה מחזה חד צדדי, חסר כיסוי ומרגיז, שמציג את המערכת המשפטית כאוסף של אפסים פרוטקציונרים שקיבלו תפקידים בזכות חברותם במפא"י".

עו"ד אלי זהר. מראה מעוותת, חדד צדדית ומרגיזה (צילום: גיל יוחנן)

משפט אייכמן מהווה, להגדרתו של עו"ד זהר, חלק מהוויית חייו. זאת עקב מעורבותו של אביו, איש משטרה בכיר בלשכה 06, הגוף שהיה אמון על חקירתו של אייכמן, וגם עקב לימודי המשפטים ומעורבותו בבג"צ להצלת חומרי הגלם הדוקומנטריים של המשפט. "הפחד הגדול שלי הוא שאנשים שלא חוו את משפט אייכמן ילמדו עליו דרך עיניה של ההצגה הזו. יש פה עיוות מציאות הרסני".

גם מגיש הטלוויזיה לשעבר, חיים יבין, שנכח בפרמיירה יצא רוגז, בלשון המעטה, מהאולם. "סיקרתי את משפט אייכמן ולצערי הרב המחזה הזה חורג מכל פרופורציה באופן קיצוני. זה מאד מכעיס".

למחאה מצטרפת גם אלמנתו של שופט ביהמ"ש העליון, חיים כהן, שניהל את משפט קסטנר המוצג אצל מיטלפונקט כקו פרשת מים שהוביל את הנהגת מפא"י לנהוג בפרנויה בכל הנוגע למשפטו העוקב של אייכמן. מאחר שפסק הדין במשפט קסטנר הטיל דופי במפא"י, החליטה ממשלת ישראל דאז לערער לבג"צ על הפסיקה - מה שהוביל להצעות אי אמון בממשלה שהגישו תנועת חרות ומק"י, וכן להתפטרותו של ראש הממשלה משה שרת.

"זכותו של כל יוצר לפרשן את המציאות כפי שהוא רוצה או מבין, אבל בין מה שנעשה בפרקליטות ובמשרד המשפטים בימי קסטנר ואייכמן, לבין מה שהמחזה מציג אין כל קשר", אומרת זמורה כהן, "זה מופרך ומצוץ מהאצבע".

פקר - מקומם.  נוחי - מעביר את המסר שיצא ממשרד המשפטים (צילום: אייל לנדסמן)

מקוממת אותה במיוחד דמות פיקטיבית של נציג הממשל, פונקציונר בשם פקר, אותו מגלם השחקן יורם חטב. "הדמות הזו היא המצאה פראית. זה לא היה ולא נברא", היא אומרת, "אני מניחה שהיו הרבה עדים שרצו להעיד, אני משערת שהיה למשפט גם היבטים פוליטיים ואפילו שניתנה מכסה לייצוג מסוים של כל מפלגה, אבל זה לא אומר שרק מפא"יניקים העידו. את משרד המשפטים הקים פנחס רוזן שמעולם לא השתייך למפא"י. הוא היה פרוגרסיבי וכך גם האוזנר. גם חיים, אגב, מעולם לא הצביע למפא"י, כך שקשה לדבר על מינויים על רקע מפלגתי".

"יש פה חד צדדיות בלתי נסבלת. זה נכון שבן גוריון שנא את חירות, אבל התערבות פוליטית שכזו לא יכולה היתה להיות, כיוון הערכים עליהם הוקם משרד המשפטים היו מנוגדים בתכלית להלך הרוח שהמחזה מציג. זה נכון שבמינויים של שופטים לממשלה היה Say מסוים, אבל בין זה לבין הנחתת הנחיות איך לנהל משפט, הדרך ארוכה. זו לא רק שחיטת פרות קדושות, אלא אי הבנה מוחלטת של האווירה. חיים החליט לקיים את המשפט נגד מלכיאל גרינוולד בעניינו של ישראל קסטנר, בניגוד מוחלט לרצונו של בן גוריון. הממשלה לא התערבה בהחלטות מסוג זה שהיו מחוץ לתחומה".

זמורה מקבלת את זכותו של המחזאי לפרשנות סובייקטיבית, אך מטילה דופי בסימוכין עליהן נשען המחזאי. "המחזה הזה הוא כְּתַב שנאה ורצון דווקאי להכעיס", היא מוסיפה ומוצאת נחמה בדמותו הפיקטיבית של נוחי, עו"ד צעיר וישר בפרקליטות המדינה שנלחם על זכותה של אנדה להעיד, אותו מגלם השחקן מיכה סלקטר.

"הדמות הזו מייצגת, גם אם בהקצנה, את המסר שיצא ממשרד המשפטים באותה התקופה. קשה להאמין איך אפשר להסב ולכער מאורעות בצורה שכזו וגם אם חלקים בסיפור נכונים, הרי המשפט הזה היה משפט ציבורי, מעין הצגה, זה נכון, אבל לומר שהאוזנר היה בובה? על מה זה מבוסס? זה סקנדל כי בסופו של יום אנשים צעירים שלא מכירים את ההיסטוריה ולא חוו את התקופה יאמינו לזה".

לבנת. אי אפשר להתכחש לתופעות שעליהן מדבר המחזה (צילום: דודי ועקנין) 

עבור ח"כ לימור לבנת המציאות שמשתקפת מהבמה של מיטלפונקט, לא רק שאינה נשמעת מופרכת, אלא מוכרת עד זרא. "התופעות שאליהן מתייחס המחזה, של ממשלה שהיא מפלגה ומפלגה שהיא שב"כ וכך הלאה כמו תמנון ששולח זרועות ומוּנַע משנאה נגד התנועה הרוויזיוניסטית, אינן נתונות להכחשה מבחינה היסטורית. גם מי שנמנה באותה התקופה על קבוצת מפא"י, מודה בזה היום. אני לא יודעת פרטים לגבי צנזורה על עדויות במשפט אייכמן, אין לי ראיות. מיטלפונקט, שאינו חשוד כאיש ימין, מציג דברים שבפירוש היו. זו לא הצגה תיעודית, אלא מחזה שנוטל לעצמו את הזכות לפרשנות. בא מחזאי וחושף תופעה היסטורית קשה ביותר שלא נעים לנו לשמוע עליה, להיזכר בה או להיכנס לפרטיה".

"אני לא מתפלאת שיש כאלה שכועסים. הבעיה המרכזית שלהם היא שהפעם מי שחשף את המבוכה הוא משלהם. אי אפשר להאשים אותו בימניות או בסילוף מטעמים אידיאולוגיים. לא נוח להם להאמין לתחקיר שהלל מיטלפונקט עשה, אבל אם היה מדובר במחזה על אלטלנה, שלפיו אנשי האצ"ל הביאו נשק שאמור היה להיות מכוון נגד אנשי ההגנה ובן גוריון, אותם מקטרגים היו עומדים ומוחאים לו כפיים ומציגים אותו כמחזאי רציני".

לבנת מעלה זכרונות מתקופת נעוריה, אז נאלצה משפחתה לעזוב את "חיפה האדומה" של אבא חושי כיוון שאביה, איש לח"י, סרב להחזיק בפנקס האדום ופוטר מעבודתו. "אבא לא יכול היה להתפרנס ונאלצנו לעבור לרמת גן. אני מכירה את הדפוסים שעליהם מדבר המחזה מחוויות פרטיות. אלה לא המצאות או בדותות, אלא עובדות. גם עדויות שבן גוריון בעצמו פסל כיוון שלא רצה לחזור על הפיאסקו של משפט קסטנר, מצביעות על התערבות פוליטית בדרגה עליונה. הם פסלו חירותניקים כיוון שרצו לנכס לעצמם את כל ההישגים, גם במקומות שלתנועה הרוויזיוניסטית ולבית"ר היה חלק גדול. זו הצגה חזקה שמבוצעת היטב ומבוימת כהלכה. הפתיע אותי בעיקר אומץ ליבו של מיטלפונקט ומבחינה אמוציונלית זה היה דז'ה-וו לילדות. אחרי ההצגה הרגשתי אנחת רווחה שהנה סופסוף לא רק שמאמינים לנו ומעלים את זה על הבמה, אלא שנעשה פה צדק".

איתן הבר, בן למשפחה חרותניקית שסבלה לא מעט מהלך הרוח של התקופה שנשלטה על ידי מפא"י, מרגיש בניגוד ללבנת חוסר נוחות מול המחזה של מיטלפונקט. "בתוכן המחזה יש גרעין אמת, אבל בו בזמן גם הקצנה שהופכת את הדרמה לתוקפנית", הוא אומר.

"כבן למשפחה נרדפת מאותה התקופה אני יכול בהחלט להעיד על ימים אפלים בסגנון שמתואר במחזה. עם זאת, ההקצנה והאגרסיביות שעולה ממנו משבשת את השיקוף ומכתימה את אמינות המחזה. אלו בהחלט היו ימים קשים לנרדפים במצודת זאב ויש לא מעט שהיו רוצים שהימים האפלים האלה שבהם השב"כ ניהל את המדינה ישכחו, אבל מיטלפונקט, שאותו אני מעריך מאד, חוצה כאן את הקווים ומקלקל את השורה. זה מוגזם".

ניצולים עוזבים בטריקת דלת ומה שנשאר זה התחשבנות מפלגתית (צילום: אייל לנדסמן) 

מיטלפונקט עצמו אמנם צפה ריקושטים, אך הופתע מהתדרים. "נדהמתי לגלות שמפא"י עדיין חיה ובועטת, שמה שמפריע ומרגיז הוא לא זה שגיבורת המחזה, ניצולת שואה, עוזבת את הארץ בטריקת דלת, אלא בכך שמתקלקלת לה פתאום תמונה נוסטלגית שנבנתה לאנשים בראש", הוא אומר.

"הפתיע אותי רמת הבורות וההתכחשות. משפט אייכמן הוא חלק מהקונצנזוס של החברה הישראלית, קו פרשת דרכים לכאורה ביחס של החברה הישראלית לניצולי השואה. מהויכוחים שהתנהלו אחרי הפרמיירה הבנתי שהכועסים לא נלחמים על פרטים, אלא על תמונת העולם הישנה שלהם".

"אלו אנשים שהיו פעם בלב העשייה הפוליטית והביטחונית והקימו מדינה שהיא שלהם. התמונה שהצגתי היתה בלתי נסבלת עבורם. אני חושב שעבור קהל רגיל שלא מגיע עם קושאן על האמת, החוויה היא שונה, פרטית יותר ונוגעת לפערי דורות, לזרות והגירה, לעצבות האיומה על הזדמנות שהוחמצה לחבק את הניצולים שבתוכנו".

מיטלפונקט עושה לכאורה מעשה שלא יעשה במחזותינו, כשהוא מניח את השואה מול עסקנות פוליטית, מציג פרנויה של ממשל כמעט סטאליניסטי וקורא לזה סלקציה מפלגתית. זה לא משחק באש, זו פצצת אטום. לא מעט מהאנשים שיצאו מהפרמיירה טענו כי מדובר בהגזמה כמעט קריקטוריסטית.

"יש כאן סוג של הכחשה, אולי בגלל שבשנים האחרונות כל כך נהוג לחשוב שפוליטיקה זה חרא. יש לנו נשיא מטריד, ראש ממשלה עם תיקים פליליים, אז לאנשים יש פנטזיה שבשנות השישים הכל כאן היה טוב יותר. אני חושב שזה ניסיון קצת נאיבי לשמר תמונת עולם של ילדות. זו היתממות מפתיעה".

עד כמה המחזה צמוד לאמת?

"זה לא מחזה דוקומנטרי. כל הדמויות בו בדויות. בלי להיתלות באילנות גבוהים הוא מזכיר לי את "ציד המכשפות" של ארתור מילר, שלקח מסמכים אותנטיים ורשומות שנשארו ממשפטי סאלם ובנה עליהם את הסיפור. או "מלאכים באמריקה", שזה מחזה שאני מאד אוהב, ומתייחס לתשתית פוליטית ידועה לכל שעליה נטווים סיפור ועלילה".