במבה של תפילה

זיכרון ילדות הראשון שלי מבית הכנסת ביום כיפור מגיע בריח ביסלי גריל. החזן הזקן, המבוגרים תופחים על החזה בווידוי חרישי וילדה בשמלה, שהייתה לבנה לפני שעתיים בדיוק, עם שקית תפוחה ומרשרשת - "הפקאלך", גדושה בכל טוב חטיפי ארצנו צידה לתפילה ולשעמום.

גם היום עדיין לא התגלה מיהו הוגה הרעיון המבריק של ילדים מסתובבים עם שקיות חטיפים סביב אנשים צמים. אולי הייתה מעורבת בתמונה רכישת מניות בחברת אוסם, או סוג של תפיסה חברתית בנוסח "אם אין לחם תריחו קרקרים בצל". בכל אופן אין ספק שהטרנד עשה את שלו ברכישת מעריצים נלהבים בני שבע.

כשגדלנו והחלפנו את השקית במחזור התפילות, היו אחרים במקומנו שהמשיכו במסורת. ממרומי עזרת נשים צפיתי בקטנים החדשים של כיפורים יושבים בדיוק באותו מקום, עם אותה שקית על סף התפקעות, מכינים שרשראות בטעם ברביקיו עם שיפודים בניחוח בצל, על רקע הפיוט "כחומר ביד היוצר". ברצותם חורזים, ברצותם נוגסים. רק שאז, אולי בזכות עמדת התצפית או הקיבה המשוועת למילוי משהו בתמונה כבר לא היה פסטורלי.

מגדל הקרקרים

"את יודעת כמה תעסוקה יש בבניית מגדל קרקרים?", אמרה חברה מתגוננת עם אספקת ממתקים שיכולה לבנות מחדש את הבית של עמי ותמי בגודל טבעי. "עוד קטע תפילה להעביר בשקט בלי נדנודים מהילדים", אמרה לי אחרת שניסיתי להבהיר בעדינות שאולי, במקרים נדירים מאוד, זה עלול להקשות על אנשים שצמים. סתם מחשבת כפירה על כך שיש מי שניחוחות "ארציים" שכאלה בזמן צום מוציאים אותו מהפוקוס. אנחנו הרי לא באמת מלאכים, רק בכאילו, ורק ליום אחד. אז למה "פסק זמן" אבינו מלכנו?, למה?

היום, בניסיון לכפר על חטאי העבר, מגיע הילד לבית הכנסת בפרוסה פשוטה של גבינה עם זיתים. וגם את השלל העלוב הזה הוא אמור לאכול בדיסקרטיות מאחורי השער, ולהכניס את הנותר בזריזות לשקית, משום בל יראה ובל ימצא. אבל מה הועילו "חכמות בלילה" בתקנתם כשעוד ילדון עם יד מלאה במבה משאיר למזכרת שובל מתפורר על חצאיתה של בת השתים עשרה. כדי שחס וחלילה לא תזכה להפוגה מהחטיפים בצום הראשון שלה גם כשהזאטוט יהיה מזמן בבית.

איכשהו יום הכיפורים או לא, נאטמנו. הזולת ורגישויותיו כבר לא משחקים תפקיד מרכזי. אך במחשבה על אותם אנשים להם עשיתי שנה אחר שנה יום כיפור עם ספיישל עינוי בדמות "שקית ההפתעות" איתה - פשענו, אכלנו, פיתינו, עינינו,גירינו - לא נותר לי אלה להתנצל (שוב) ולאכול ת'לב גם השנה.