מאמא תרזה בביטוח הלאומי

לאחר מות אשתו, נותר פ' (שמו המלא שמור במערכת) הקשיש בדירתו בגפו, ומצבו התדרדר. בדיוק למצב שכזה קיים המוסד לביטוח לאומי. על פי החוק, הביטוח הלאומי אמור להעניק סל שירותי סיעוד לכל קשיש המתגורר בביתו, והזקוק לעזרת הזולת כדי לבצע את פעולות היום-יום, וכן לכל קשיש הזקוק להשגחה בביתו למען בטיחותו.

אבל זה החוק. למרבה הצער, המציאות שונה. בפועל, סל הזכויות דל, וגם את הדל נותנים ביד קפוצה. לא זו אף זו: הביטוח הלאומי מוציא את נשמותיהם של הקשישים עד שהוא מקנה את ההכרה הנכספת של זכאי לסל שירותי סיעוד. כפי שנראה מיד, הביטוח הלאומי גם שולח לעתים "אחות רחמנייה", העושה כל שניתן כדי לגזול מהקשיש את זכויותיו.

נחזור אל פ'. לרופאים המטפלים בו לא היה ספק כי הוא עומד בקריטריונים המזכים בגמלת סיעוד, במיוחד לאחר מות אשתו. ד"ר מיכאל זלינגר, מומחה למחלות מערכת העצבים, קבע כי השואה הותירה ב-פ' הפרעות פסיכו-נוירוטיות המתבטאות בהפרעות שינה, פחדים, תחושת דיכאון ונטייה לעצבנות ולרגזנות, אשר החריפו מאז שהתאלמן. ד"ר אילן הינריך קבע כי יש לקשיש הגבלה משמעותית בתפקוד היום-יומי.

מצויד באישורים אלה ובתעודות רפואיות למכביר, פנה פ' לביטוח הלאומי וביקש לקבל גמלת סיעוד. במקום להכיר מיד בתביעתו ולחסוך עוגמת נפש מהקשיש והוצאות מאתנו, הציבור, שלח הביטוח הלאומי אל פ' אחות לבריאות הציבור שתבדוק את מצבו.

"התרשמנו מעוינות רבה של האחות כלפי המבוטח"

כפי שהגולש כבר מנחש, האחות לא התבוננה על תמונת המצב של הקשיש בעיניים רחמניות. פ' נאלץ לפנות לבית הדין לעבודה, שהוא המוסמך לפסוק בערעורים על החלטות המוסד לביטוח לאומי, הדוחות את תביעותיהם של הקשישים.

"אני מתגורר לבד בדירה", העיד פ' בפני נשיא בית הדין האזורי לעבודה בחיפה, השופט רם כהן. "אני סובל מסחרחורות; לא יכול להכין לבד את האוכל; לא יכול לרחוץ את פלג גופי התחתון; אני בקושי יכול להתלבש לבד; כשאני מתכופף אני מאבד את שיווי המשקל והנשימה; אני לא מצליח לנקות את עצמי אחרי שימוש בשירותים... פתאום באה לי אחת כמו מאמא תרזה", המשיך פ' בעדותו, "ואומרת שאני בריא".

בשלב זה הניח הקשיש על שולחנו של השופט אסופה של מסמכים רפואיים המאשרים את מצבו הבריאותי הרופף. השופט שמע גם את האחות, הלנה שינער.

"כבר בפתח הדברים", כתב השופט בפסק דינו, "יאמר שהתרשמנו מעוינות רבה של האחות כלפי המבוטח". על פי האישורים הרפואיים, ציין השופט, אין ספק כי פ' סובל מהגבלה משמעותית בתפקוד היום-יומי. משום מה אין התייחסות לקביעות רפואיות אלה בדו"ח של האחות.

זאת ועוד: האחות רשמה בדו"ח כי הקשיש סובל מבעיות בגפיים ובגב התחתון באופן כרוני, עם מגבלות בכיפוף קדימה, וכי הוא מתלונן על סחרחורות ונפילות. כיצד אם כן החליטה שאדם בודד במצבו אינו תלוי בעזרת הזולת? החלטתה תמוהה עוד יותר לאור עדותו של הקשיש והממצאים הרפואיים שהיו בפני האחות, שאין הוא יכול להסתדר בפעולות הרחצה, בפעולות הניגוב בשירותים ובפעולות ההלבשה.

די בכל אלה ובעובדה שהוא בודד, פסק השופט כהן, כדי לקבוע כי פ' זכאי לעזרת הזולת במידה המזכה אותו בסל שירותי הסיעוד שהוא תובע.

כאן עולה כמובן השאלה המטרידה, מדוע המוסד לביטוח לאומי מעסיק אחות לבריאות הציבור שהיא עוינת את המבוטחים? מדוע בכלל נשלחה אל פ' אחות כדי לבדוק את מצבו, כאשר האישורים הרפואיים הם כל כך ברורים. מה כבר היה צריך לבדוק אצל אדם כמו פ'?

הכותב הוא עורך דין המתמחה בדיני ביטוח