מבדיל בין חושך לאור

לכל 15 דקות תהילה, שעליהן דיבר אנדי וורהול, היו הדקות שקדמו. לפני שהאורות נדלקו, לפני שהמסך נפתח, לפני שסיפור נוצר יש מאין. את אחורי הקלעים הנסתרים מהקהל המתרווח בנינוחות על מושבו, יצא הצלם הישראלי אייל לנדסמן לגלות בפרויקט צילומי שחלקו הראשון יוצג בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר שיערך במהלך חג החנוכה.

הכל התחיל כשלנדסמן, שנחשב לאחד מצלמי הבמה העסוקים ביותר בישראל, הוזמן לצלם בפסטיבל הפרינג' של אביניון בצרפת. "זה היה מקרי לחלוטין. פגישה סתמית בפריז שהובילה לקשר ופתאום ההזמנה הזו לצלם באחד מפסטיבלי התיאטרון הכי חשובים בעולם", הוא מספר.

המעבר מחדר ההלבשה לבמה (צילומים: אייל לנדסמן)  

מתוך אינספור האפשרויות הוא החליט להתמקד באותן 15 דקות לפני העלייה לבמה. מאוחר יותר הגיעה ההחלטה לעשות בדיוק את אותו הדבר גם מאחורי הקלעים של הפסטיבל בעכו וכך יצא שבלי דעת, גישר וקישר בין שני האירועים. "15 הדקות האלה, לפני ששחקנים עולים לבמה, זה זמן קריטי. אל הרגעים האלה, שהם שיא האינטימיות, נכנסתי בכל פעם מחדש. באביניון ובעכו. זו היתה חוויה די הזויה", הוא מספר.

לתפוס את הרגע זה עניין חמקמק ויש משהו פרדוקסלי בניסיון להעביר את ההתרגשות - שהמהות שלה תנודות - דרך מצלמת הסטילס שמקפיאה את הזמן. "זה בלתי אפשרי, את צודקת", מפתיע לנדסמן, "בגלל זה אני מצלם מהמקום שלי. את הרגע הזה שמרגש אותי, שמזיז לי משהו בִּפְנים. זה לא המישהו אלא המשהו. זה לא הפַּנים אלא הסיטואציה. חיפשתי את המקום שבו אתה בין החושך לאור".

"בסופו של דבר הקסם הוא בפשטות"

מעין, שחקנית בהצגה "אפים בקנה", עכו 2007

להיות בחושך

באולם התיאטרון, עולמו המוכר, לנדסמן שוחה כמו דג במים. מאחורי הקלעים, כך לדבריו, זה עולם אחר. "מאחורי הקלעים התחלתי מאפס. לא היה לי שום מושג מה הולך לקרות. אפרופו אור וחושך. אם הבמה היא אור, מאחורי הקלעים הייתי בחושך".

חושך מוחלט. על הבמה ההצגה כבר התחילה

"בפעם הראשונה שהגעתי לצלם בתיאטרון חיפה בחזרות, הבמה היתה חשוכה לגמרי. הייתי ילד חצוף וצעקתי לחיליק התאורן: 'תעשה טובה, תדליק קצת אורות'. הוא ירד מהסולם ונתן לי את השיעור הראשון שלי בתיאטרון. הוא אמר: 'צילמו פה הרבה לפניך, בלי אור. אם לא תלמד לצלם בחושך, לא תהיה פה איתנו'. אז הוא עלה על סולם והשאיר אותי בחושך. זה היה השיעור הכי חשוב שלמדתי. בכל חושך יש נקודת אור. תראה אותה. תיאחז בה. זה הסיפור".

"ההתעסקות עם האור זו אובססיה", הוא אומר, "אור מרגש אותי, מעורר בי תחושות. זה בפירוש חיפוש אובססיבי". כשהוא מצויד בתובנות ומכוון מטרה, חזר לנדסמן לאביניון לתחילת הצילומים של הדבר האמיתי. "כבר ביום הראשון הבנתי שלא אמצא את מה שאני מחפש", הוא אומר ומסביר, "בניגוד לעכו, באביניון יש אור עד 11 בלילה. מה זו השטות הזו? כל חדרי ההלבשה מוצפים באור. זה לא מה שחיפשתי. הרי רציתי חושך. היתה לי בראש אפלוליות. אחרי התעקשות, מצאתי אותה. ככה זה, צילום זה חיפוש אחרי משהו, מחשבה שגם אם היא לא מגובשת, יש בה כוונה. יש כאלה שמחפשים הבעות, יש כאלה שמחפשים מצבים, אני מחפש חושך".

"האור מאחורי ההתרחשות שכל כולה בחושך"

אחרי שנים בפסטיבל עכו, פסטיבל אביניון הימם אותו. "אחרי שנים שאני מסתובב בפסטיבל עכו ומקטר על התנאים, פתאום קיבלתי פרופורציה. אנשים יעשו הכל בשביל להופיע שם. בלי תמיכה, בלי ליווי, הם עושים הכל. מחלקים פלייארים בבוקר, בונים תפאורה רבע שעה לפני ההצגה, מופיעים, מפרקים תפאורה. הם מממנים את השהות שלהם. הם מממנים את הצילומים לתכנייה, שזה חלק מתנאי הכרחי להשתתפות בפסטיבל. הכל עליהם. הכל לבד. אי אפשר להבין כמה תשוקה צריך בשביל זה. אני חייב לומר שזה החזיר לי את האהבה לתיאטרון".

"אני אומר לעצמי שהיא בדרך להצגה. גם אם היא לא בדרך לכלום"

לא התחלת בתיאטרון אלא היית צלם עיתונות. מה משך אותך לבמה?

"הקסם הזה שעדיין מרגש אותי. יש בזה את הרגישות שאני מחפש ואת האתגר, גם עכשיו אחרי עידן הפילם. אז, לצלם במה היה קשה בטירוף. בגלל שמרבית התמונות מצולמות בחושך, אחרי הפיתוח הייתי מגלה שהכל צבוע בצהוב ברמה שאין מה לעשות עם זה. בשביל מישהו כמוני, שמתעקש לא לצלם עם פילטרים, המשמעות של זה היא שאין לך ברירה אלא ללמוד איך לאגף את הקושי הטכני הזה".

לעלות לבמה. לרדת מהבמה

מה הכי ערמומי בצילום במה?

"להבין שלא כל מה שמרגש על הבמה, מרגש בצילום. זה נכון גם הפוך. יש תמונות שאני יודע שירגשו למרות שהסיטואציה הדרמטית שלהן לא בהכרח מרגשת. תמונה צריכה לתת אווירה, לא את הסיפור. זו נקודת מוצא מאוד בסיסית בתיאטרון ובעיקר במחול, שבו אין לך כצלם לאן לברוח. אתה צריך להבין שאי אפשר לספר בתמונה אחת את הסיפור".

"אין יותר מאחורי הקלעים מזה". עכו 2007

כשצלמי עיתונות מדברים על האדרנלין וההתרגשות בעבודה באזורי קרבות, זה ברור, אבל בחושך?

"אני חושב שאנחנו נמצאים בקופסה שחורה שהיא חושך מוחלט. אנחנו אלה שמאירים בתוכה חלקים שונים. קודם היה חושך. קיבלנו את האור במתנה. אגב, זה שיש חושך לא אומר שאין בו פרטים זה רק אומר שבחרנו לא להאיר אותם. מה שאהבתי באביניון, היה קשור במעבר בין החושך לאור לא רק של השחקנים, אלא גם שלי.

"כשאני מצלם תיאטרון, אני עומד בחושך, לא על הבמה כי אני רוצה להתרגש מהסיטואציה שמתרחשת באור. אני לא עומד על הבמה במודע כדי שלא יתייחסו אליי. המחמאה הכי גדולה שאני יכול לקבל זה שאני לא מורגש. בעבודה על התערוכה הזו, זה היה הפוך. הייתי הכי באור, הכי חשוף ולמרות זאת הצלחתי להיות לא מורגש בגלל ש-15 הדקות האלה יותר גדולות ממני".

חדר מגורים מעל התיאטרון

תפקיד הצלם להיבלע?

"בואי נגיד שהתהליך חייב לבוא ממקום מאוד צנוע אבל לא מתבטל. אתה נבלע כשאתה מתעד. בתיעוד אתה מגיע ללא כל המטען הרגשי המכוון והחיפוש המדויק, זה כמו להיות תייר. אין בזה רצף, חיפוש או כוונה".  

"15 השנים האחרונות היו הכנה לזה"

מה שהפתיע את לנדסמן במהלך העבודה היתה נדיבות השחקנים ברגעים הקריטיים האלה לפני העלייה לבמה. "הפתיחות הזו למישהו זר לחלוטין שנכנס לך לתוך האינטימיות ומצלם, הפתיעה אותי", הוא מודה, "ברגע שנכנסתי לחדרי ההלבשה, לא היו גבולות. לא קרה פעם אחת שאמרו לי להוריד את המצלמה. הייתי מאוד זהיר. אני מאמין שכשאומרים לצלם לצאת מחדר, זה באשמתו. זה תמיד איכשהו קשור בחוסר רגישות. צריך שיהיה כבוד למצולם". 

חדר הלבשה. קומה שנייה

למרות שמבחינה כרונולוגית לנדסמן כבר כמעט 20 שנה במקצוע, עם רזומה לא מבוטל ורשימה נאה של תערוכות, לפרויקט הנוכחי הוא מתייחס כאל פסגה. "אני מרגיש שכל 15 השנים האחרונות היו הכנה לזה", הוא אומר, "המשפט שחיליק התאורן אמר לי אז, היה שיעור בשביל עכשיו. זה סיכום מסוים. אני חושב שאם לא הייתי צלם תיאטרון, אם לא הייתי נכנס אל העולם הזה ולומד להכיר אותו, התערוכה הזו לא היתה נוצרת. אחרי 15 שנה, באביניון, מאחורי הקלעים, הכל היה ברור לי".

בד שחור מסמן קו במה

אפשר לומר שנסעת לצרפת לחפש ריגוש?

"אני מחזיק מצלמה ביד כדי לקבל ריגוש. לקח לי הרבה שנים להפסיק ללכת עם מצלמות ברחוב. היום אני כבר לא מתעניין בלצלם סיטואציות מקריות. אם אני נתקל בקרן אור יפה ברחוב, היא מרגשת אותי וזה מספק. אני לא מרגיש פספוס שלא צילמתי אותה. אני מעריך את זה שהיא מצליחה לעניין אותי".

אז אתה לא אוסף כפייתי של רגעים?

"אני לא מרגיש שאני חייב להחזיק בהם. כל יום יש שקיעה. אני לא חייב לצלם אותה בכל יום כדי לדעת שהיא שם".