פרס נובל לספרות לז'אן-מארי גוסטב לה קלזיו
ועדת הפרס בשטוקהולם החליטה להעניק את פרס נובל לספרות לסופר הצרפתי, "חוקר האנושיות שמאחורי ומתחת לציוויליזציה השלטת". בין ספריו: "המדבר" ו"משחק מזל"
הסופר הצרפתי ז'אן-מארי גוסטב לה קלזיו הוא הזוכה בפרס נובל לספרות, כך הכריזה היום (ה') ועדת הפרס בשטוקהולם שבשבדיה. האקדמיה השבדית כינתה את לה קלזיו, 68, "סופר של עזיבות חדשות, הרפתקאות פואטיות ואקסטזה חושנית, חוקר האנושיות שמאחורי ומתחת לציוויליזציה השלטת". מלבד הפרס הכספי, 10 מיליון קרונות, יקבל לה קלזיו מדליה שתוענק לו בטקס פרסי נובל שייערך ב-10 בדצמבר בשטוקהולם.
לה קלזיו רשם את פריצת הדרך שלו ככותב עם יצירתו "מדבר" ("Desert") שראתה אור בשנת 1980. על עבודתו זו כתבו שופטי האקדמיה כי "היא מכילה בתוכה דימויים מפוארים של תרבות אבודה במדבר הצפון אפריקני ומולה תיאור של אירופה כפי שהיא נראית דרך עיניהם של מהגרים לא רצויים". באקדמיה השבדית הוסיפו ואמרו כי מתחילת דרכו ככותב לה קלזיו בלט כסופר מחויב לנושא איכות הסביבה, מה שבא לכדי ביטוי בנובלות "אדמה אהובה" ("Terra Amata"), "מלחמה" ("War") ו"הנפילים" ("The Giants"). ב-2007 ראה אור "Ballaciner", שהאקדמיה השבדית הגדירה כ"מאמר מעמיק ואישי על ההיסטוריה של אמנות הקולנוע".
ז'אן-מארי גוסטב לה קלזיו מצטרף לרשימה מפוארת של זוכים בפרס היוקרתי מטעם האקדמיה השבדית ע"ש נובל, כהרולד פינטר, אורחן פאמוק ו דוריס לסינג שזכתה בשנה שעברה. בין ספריו של ז'אן מארי גוסטב לה קלזיו שראו אור בעברית: "דג זהב" ו"משחק מזל" בספריית הפועלים.
בן כל הרבעים וכל הערים
ז'אן-מארי גוסטב לה קלזיו נולד בניס בשנת 1940. בן לאב אנגלי ואם צרפתייה שמשפחתה היגרה במאה ה-18 מחבל בריטאני שבצפון-מערב צרפת לאי הקטן מאוריציוס שבאוקיינוס ההודי. המושבה הצרפתית הקטנה עברה מאוחר יותר לידי אנגליה. תושביה דוברים עד היום את שתי השפות.
בכתיבת שירים, סיפורים, רשימות ונובלות החל כבר כשהיה בן 7. לאחר שסיים את חוק לימודיו והחזיק בידיו תואר דוקטור מטעם אוניברסיטת ניס יצא לה קלזיו לאנגליה, שם לימוד באוניברסיטאות של בריסטול ולונדון. את שירות החובה הצבאי שלו מילא כמורה לצרפתית בבנגקוק, זאת במסגרת תוכנית הסיוע של צרפת למדינה זו. תקופה ארוכה שהה במקסיקו ומשם יצא למסעות ממושכים באיי הודו המערבית ובפנמה. מאוחר יותר חזר לצרפת, שם הוא מתגורר גם היום עם אשתו, אנתרופולוגית במקצועה, שאליה הוא מתלווה במסעות המחקר שלה שעוסק בתרבויות קדומות ומתמקד במדינות צפון אפריקה והמזרח התיכון, ובכלל זה ישראל, עליה גם כתב.
ספרו "המדבר" זיכה אותו בפרס הגדול מטעם האקדמיה הצרפתית לספרות על שם פול מוראן. ספרו "משחק מזל", שכולל גם את הנובלה "אנגולי מאלה", זכה גם הוא בפרסים רבים. ז'אן מארי גוסטב לה קלזיו פרסם יותר משלושים ספרים, רומנים, מאמרים, ונובלות, תירגם מהמיתולוגיה ההודית ורבים מכתביו ראו אור גם כחלק מאסופות קולקטיביות של יוצרים. בשנת 1994 זכה בתואר הסופר הצרפתי החשוב ביותר שעודו בחיים. באחד הראיונות האחרונים שנעשו עמו אמר: "עבורי, בן האיים, אחד שנולד על חוף הים והתבונן במטעני הסחורות המגיעים, ששרך רגליו על אבני הנמלים כמו איש שצועד לאורכה של שדרה ושאינו יכול להיות בן ברובע או עיר מסוימים אלא בן כל הרבעים וכל הערים, השפה הצרפתית היא המדינה היחידה שלי, המקום היחיד בו אני מתגורר".
שאלה של חיים או מוות
עבור לה קלזיו, כתיבה היא שאלה של חיים או מוות, צורך פנימי, או כפי שכתב על מעשה הכתיבה: "שניים מאחד: הסכנה היא בלהיבלע על ידי הספרות או על ידינו-אנו. אדם שנבלע על ידי עצמו, משתגע. אדם שהספרות בולעת אותו, הופך לסופר".
בתחילה היה זה העונג בלספר סיפור שדחף אותו לכתיבה. בשנת 1969 אמר בראיון כי כל סיפוריו נובעים מאותו המקום: "לכתוב ספר הרפתקאות, ספר של ז'ול ורן, לצאת למסע ולספר עליו בגוף ראשון". במהרה הופכת כתיבתו למכניזם הגנה מול האחרים, דרך מילוט מהחברה המערבית האלימה והמלאכותית. באותו הזמן מתחיל לה קלזיו בחקר העצמי, בשיקוף הקיום באמצעות ומבעד להיכרות עם האחר. שהותו בפנמה מוציאה ממנו את הפואטיקה, כתיבה הופכת לחיפוש אחר בסיס החיים בחברה המערבית.
בשנות השישים הוא דבק ביחס שבין שפה, אמת ומציאות. בשנות השבעים, כאמור, הוא עוסק במיתולוגיה ההודית שמאפשרת לו לחזור ולעסוק בשאלות קיומיות. "העולם כולו הוא טקסט שהאדם מנסה לקרוא, אך השפה דנה אותנו לחיות מציאות שמוגדרת על ידי אפשרויות הביטוי", הוא אמר, "התוכן היחיד של המחשבה הוא זה הוורבאלי בעוד שהרשמים הרגשיים עלולים לבגוד בנו. המילים שקופות, הן עוזרות להבין את הדברים. בפונקציונליות הפרימיטיבית שלה, השפה מאפשרת גישה למציאות העולם שמעבר לנתפש".
הכתיבה שולטת על המילה המדוברת לדידו, כיוון שהיא מצליחה להפוך אותה לסכמטית, או כפי שהוא כותב בספרו "העולם חי", שבו הוא מתאר את המתודה הפשוטה לכך: "להלן מה שצריך לעשות: צריך לצאת לכפר, כמו צייר של יום ראשון, עם דף נייר גדול ועיפרון מחודד. לבחור מקום מרוחק ונטוש, בעמק שמונח בין ההרים, להתיישב על סלע ולהתבונן זמן ארוך סביב. אחרי שהתבוננו היטב, צריך לקחת את הדף ולצייר במילים את מה שראינו".