של מי השירה הזאת?

יושבת בסוף שמונה שורות

בשבוע שעבר שב הרחש הטוב אל בית המדרש שלנו, 'בית המדרש של הטוקבקים', ושתי שאלות בערו בין שורותיו – שאלת משמעותה הדתית-מוסרית של עקידת יצחק ושאלת ביקורת המקרא – מי כתב את התורה, מי ערך ומתי. ביקורת או היענות לתביעה 'התהלך לפני והיה תמים', אין ספק ששתי השאלות כרוכות זו בזו.

השבת בחרתי להתענג על הבחירות שלכם וללכת איתן, והתורה כדרכה, נענעה לנו בראשה והציעה אתגר פרשני נהדר – שירת 'האזינו'.

להתרפק על השירה

לפני שאשאל את השאלות החיצוניות ונטולות המענה, שאלות המתבוננת מהצד, מי כתב ולְמה (אולי) התכוון המשורר. אני בוחרת (ובעצם לא יכולה אחרת) לפתוח בהתרפקות על מילות השירה, היא כל כך יפה, הביטויים שלה ייחודיים, הצירופים מפתיעים, היא עוצרת נשימה, עד שאפילו הקללות והעלבונות המופנים בה כלפינו הם סוג של תפארת: 'עם נבל ולא חכם' – כמה מעליב - גם נבל וגם לא חכם, או 'וישמן ישורון ויבעט/ שמנת, עבית, כשית' – תיאור שנשחק עד דק על ידי מחנכים ופוליטיקאים. וגם: 'כי דור תהפוכות המה' ועוד שפע. לצדם תיאורי הבלהה שבעקבי החטא: 'מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה' או 'אשביתה מאנוש זכרם'.

בערבו של שיר זוכים הגויים לזוועות גדולות מזוועותינו: 'אשכיר חצי מדם וחרבי תאכל בשר'. היופי והזוועה מתחרים על לבו של קורא שירת 'האזינו', שיוצרה מבקש שדבריו יטפו כטל, כמטר, כרביבים וכשעירים, ואכן זה נוטף, זה עורף, זה מה שקורה לקורא ואין דרך אחרת.

ובכל זאת, מה הקשר של השירה הזו אל משה?

בניגוד לסגנון, התוכן של שירת 'האזינו' די בנאלי, הסיפור המקראי הרגיל: בראשית הדרך אלהים היה טוב אלינו והציל אותנו, אבל אנחנו מרוב טוב, עושר ונחת בגדנו בו עם אלהים אחרים, אלהים נקם בנו במיטב נקמותיו, אחר כך אלהים ניחם על הרעה (בעיקר מחשש לשמו הטוב) ובסוף - אלהים נוקם בגויים.

דבר בתוכן של השירה לא מעיד על הקשר שלה למשה, למעמד הפרידה ממנו או לכניסה לארץ ישראל. יציאת מצריים ומעמד הר סיני המתאימים לתוכן השירה, לא מוזכרים בה וכך גם יתר נסיונות ונסי המדבר. המדבר מוזכר בשירה פעם אחת וגם זו בצורה שאינה מזכירה דווקא את הסיפור המוכר (לב, י): 'ימצאהו בארץ מדבר...'. תיאורי ההאכלה האלהית מפתים ו'משמינים' בהרבה מתיאורי המים והמן (ואפילו השליו) עליהם שמענו בסיפורי המדבר. ובעיקר, ניכר מהשירה כי היא מתארת עם היושב על אדמתו ואנשיו גרים בבתי קבע.

אז מה רוצה מאתנו משה ערב מותו? שירה מרגשת אבל איך היא קשורה לאיש, למעמד ולקהילה הנכנסת לארץ?

נתיבי פתרונות

אפשר לומר שאין לנו מושג, אבל זה נראה לי כמו מוצא אחרון, הסבר די משעמם ובעיקר – טורף את קלפי העיסוק הפרשני. אפשר לומר שמשה התנבא על העתיד, אבל זה, איך לומר, לא הולם את התוכן של השירה שלפנינו שמתייחסת אל המדבר כאל חווית חיים רחוקה (לב, ז) 'שאל... זקניך ויאמרו לך'.

ואפשר לטעון, כמו ביחס להופעות אחרות של השירה המקראית, שהשירה היא יצירה נפרדת מהסיפור המקראי, וכשהעורך זקוק ל'שיבוץ' של שירה בסיפור שלו הוא בוחר שיר פחות או יותר רלוונטי, מתוך 'מאגר השירה המקוטלג' הקיים לפניו, שהרי גם שירת חנה (שמואל א, ב), תפילת יונה (יונה, ב) והפטרת הפרשה שלנו, שירת ההצלה של דוד (שמואל ב, כב, להוציא פסוק הסיום) ועוד רבים, נמצאים באותו מצב. אז בעולם של טרום כתיבה אינדיווידואלית וזכויות יוצרים, סיפור מסופר ואחר-כך גם נכתב על ידי יוצרים ועורכים רבים והם מלקטים מהטוב הבא ליד. יש המוכשרים בכתיבת סיפורים, יש המוכשרים בכתיבת שירה והעורך שוזר שיר טוב (שפחות או יותר מתאים) בפסגתו של הסיפור המרגש, ואנחנו, הקוראים והפרשנים, מוזמנים לצרף את עולמנו לעולמות הספרותיים ההם ולמצוא בעזרתם חוטי הקשר הסמוים מן העין.

נקמת הילד המגמגם

לפני שבועיים כתבה לי אשה חכמה בשם אסתר קמאי את ההצעה הפרשנית הבאה:

'הייתי רוצה להציע שמשה, לראשונה בחייו, דובר שירה ואינו עילג כמו שהיה בדיבורו. כידוע מי ששר אינו מגמגם'.

אז אני משתוקקת להשתמש בהצעה של אסתר ובלי לפתור לכם ולי את שאלת הקשר של תכני שירת 'האזינו' לסיפור מותו של משה, להתבונן על התיאור המרומם של אדם שפתח את משימת חייו בחווית 'כבד פה וכבד לשון' וסיים אותה בשירת 'הזינו'. החיים לא חייבים ללכת מדחי אל דחי, הם יכולים להיות מסע של שכלול ועידון היכולת האישית, מסע של התפתחות וצמחיה (וכל זה התחיל כשמשה היה בערך בן שמונים...) שרק נדע ללמוד מהסיפור הזה.

בַּפֶּה,

לְזֵכֶר גַּלְגַלֵּי הַשִּׁנַּיִם שֶׁפּוֹרְרוּ הֲבָרוֹת

מִתַּחַת לַלָּשׁוֹן וְהֵרִיחוּ אֶת אֲבַק הַשְּׂרֵפוֹת

בָּרֶוַח בֵּין הַלֹּעַ לַשְּׂפָתַיִם הַחֲשׁוּכוֹת.

חָלַמְתִּי אָז לְהַבְרִיחַ אֶת הַמִּלִּים שֶׁנֶּאֶרְזוּ כִּסְחוֹרוֹת גְּנוּבוֹת

בְּמַחְסְנֵי הַפֶּה,

לִקְרֹעַ אֲרִיזוֹת הַקַּרְטוֹן וְלִשְׁלֹף אֶת

צַעֲצוּעֵי האל"ף-בי"ת.

הַמּוֹרָה הָיְתָה מַנִּיחָה יָד עַל כְּתֵפִי וּמְסַפֶּרֶת שֶׁגַּם מֹשֶׁה

גִּמְגֵּם וּבְכָל זֹאת הִגִּיעַ לְהַר סִינַי.

הָהָר שֶׁלִּי הָיָה יַלְדָּה שֶׁיָּשְׁבָה

לְיָדִי בַּכִּתָּה, וְלֹא הָיְתָה לִי אֵשׁ בִּסְנֵה הַפֶּה

כְּדֵי לְהַבְעִיר, לְנֶגֶד עֵינֶיהָ,

אֶת הַמִּלִּים שֶׁנִּשְׂרְפוּ בְּאַהֲבָתִי אוֹתָהּ.

חברי לבית המדרש של הטוקבקים –

אז מה למשה ולשירת 'האזינו'?

ועד לשמחת תורה שבפתח הוסיפו לשלוח אלי את אמרת חז"ל ה'נבחרת' שלכם (זו האהובה, המרגשת, המרגיזה או המשעשעת) כשכמה מילות הסבר בצדה. שלחו לכתובת wg@netvision.net.il . אני לומדת ונהנית ובקרוב ממש זה יהיה גם לפניכם.