רומן על אמת

טקס האוסקר ב-2003 אמור היה להתנהל כצפוי: הבמאי מרטין סקורסזי היה צריך, כך ניבאו, לקבל את הפסלון עבור "כנופיות ניו יורק" אחרי שנים של אכזבה. כשהמעטפה נפתחה, נחשפה ההפתעה: רומן פולנסקי זכה בפרס, עבור "הפסנתרן".

המצלמות התמקדו בפניו המאוכזבות של סקורסזי, ולא בשמחת הניצחון של פולנסקי. הבמאי לא נכח באולם: לו היה מתייצב בארה"ב להשתתף בטקס, היה

נאסר מיד. מאז שנמלט מארה"ב ב-1978 אחרי שהואשם באונס סמנתה גיילי בת ה-13, תלוי נגדו צו מעצר.

הרשויות אולי לא סלחו לפולנסקי, אבל הוליווד עשתה זאת, וכך גם הנאנסת סמנתה (גיילי) גיימר. היא הופיעה זמן קצר לפני האוסקר בתוכניתו של לארי קינג, קראה לאמריקה לסלוח לפולנסקי וטענה שלא צריך להעניש את סרטו אלא לשפוט אותו על פי האיכויות האמנותיות שלו. לורנס סילבר, עורך הדין של גיימר שהצטרף לדיון אמר: "מה שקרה ביום שבו פולנסקי ברח, היה לדעתי יום עצוב ומביש לפולנסקי ובמידה מסוימת גם למערכת המשפט האמריקנית".

פולנסקי בבית המשפט (צילום: לוס אנג'לס טיימס/ המחלקה לאוספים מיוחדים, ספריית UCLA)

המשפט הזה הדליק נורה אדומה אצל הבמאית מרינה זנוביץ', והוביל למסע סבוך שנמשך חמש שנים. "סיקרן אותי למה סילבר התכוון", מספרת זנוביץ'. "חשבתי שאין במשפט הזה שום הגיון. ידעתי שפולנסקי ברח מארה"ב, אבל לא יכולתי לדמיין למה עורך הדין חשב שפולנסקי טעה שהוא נמלט. רציתי לחקור למה הוא התכוון, והבנתי שהדרך היחידה להגיע לאמת זה לדבר עם המעורבים בפרשה. גילתי שלמרות שחלפו 30 שנה , היא עדיין מחוללת רגשות עזים".

התוצאה של המסע הארוך היא סרט תיעודי מרתק ושנוי במחלוקת, בשם "רומן פולנסקי: מבוקש ונחשק", שיוקרן מחר (ב') בפסטיבל הסרטים בחיפה. הסרט, שהוקרן בפסטיבל קאן והתחרה בפסטיבל סאנדנס, הצליח להרגיז גופים ואנשים שסברו שהבמאית מאפשרת לפולנסקי להתנקות מאשמתו. כן נטען שהבמאית מעניקה אישור לגברים מבוגרים בעלי כוח להמשיך לנצל את מעמדם.

לזנוביץ' חשוב להבהיר שהסרט שלה לא מיועד לשמש במת התנצלות עבור פולנסקי. "רציתי לחקור את המקרה עצמו, את השתלשלות האירועים שהובלו להרשעה, ומה קורה כשהתקשורת ודעת הקהל חודרים לתוך כתלי בית המשפט", היא מנמקת. "בפירוש היה מדובר שם בקרקס תקשורתי".

מין מסוכן

הפרשה הזאת היוותה פרק עצוב נוסף במסכת הטרגדיות שחווה פולנסקי במהלך חייו. הילד שנולד בפריז לפני 75 שנה גדל בפולין תחת השם ריימונד ליבלינג לרישארד, ניצל מחיסול גטו קרקוב, נע בין משפחות נוצריות שהסתירו אותו והתייתם מאמו האהובה שנספתה במחנה ריכוז. אחרי סרט הביכורים "סכין במים" (1962) שסימן אותו כהבטחה, פולנסקי היגר למערב, וביים סרטי אימה מבריקים כמו "רתיעה" ו"תינוקה של רוזמרי". אך באוגוסט 1969 נטבחה רעייתו ההרה, שרון טייט, על ידי חברי כנופיית צ'ארלס מנסון.

פולנסקי ניסה לשקם את חייו וביים בשנות ה-70 שתי יצירות מופת: "צ'יינה טאון" ו"הדייר". ואז, ב-1977, בא הסקנדל שסיבך אותו קשות: פולנסקי העלה בפני עורכי מגזין האופנה "ווג" הצעה לצלם סדרת תמונות של נערות מתבגרות. אחד ממכריו היפנה את תשומת לבו לסמנתה – אחותה של חברתו, שהשתוקקה להיות דוגמנית וכבר הופיעה בפרסומת בטלוויזיה. "כשנפגשתי איתה גיליתי נערה מלאת חיים, מפטפטת בלי סוף, כמו כל בת קליפורנית טיפוסית", כתב פולנסקי בספרו, "רומן על פולנסקי".

פולנסקי. תמיד חיבב קטינות (צילום: לוס אנג'לס טיימס/ המחלקה לאוספים מיוחדים, ספריית UCLA)

במהלך אחד מימי העבודה המשותפים, פולנסקי שאל את הנערה מתי החלה לקיים יחסי מין. "כשהייתי בת שמונה", גילתה. "זה זיעזע אותי", כתב פולנסקי בספרו. "העפתי בה מבט כדי לראות אם היא מתכוונת לזה ברצינות. היא נראתה רצינית לגמרי. 'עם מי?' שאלתי. והיא אמרה: 'זה היה סתם איזה ילד מהרחוב שלנו. בגיל הזה, אתה אפילו לא יודע מה קורה'. היא דיברה בשיווין נפש גמור: ברור היה שלכל הנושא הזה נודעת משמעות אפסית לדידה".

אחרי אותה שיחה, השניים נסעו לביתו של חברו ג'ק ניקולסון בלוס אנג'לס, כדי לערוך סדרת צילומים. הם בילו בג'אקוזי, וסמנתה החלה לחוש ברע וטענה שהיא סובלת מאסטמה. "נכנסנו לחדר בקומת הקרקע", סיפר פולנסקי. "בימים שהחדר שימש כחדר אורחים ישנתי בו כמה פעמים, אך עכשיו השתמש בו ג'ק להחזקת מרקע הטלוויזיה הענקי שלו. תריסי החלונות היו מוגפים והווילונות סגורים כולם, ולכן היה המקום נתון בחשכה כמעט מוחלטת. התנגבנו וניגבנו זה את זו. היא אמרה שהיא מרגישה יותר טוב. ואז בעדינות רבה, התחלתי לנשק וללטף אותה. אחרי שזה נמשך זמן מה הולכתי אותה אל הספה".

פולנסקי תמיד חיבב קטינות, ומהמפגש עם סמנתה הבין שיש לה ניסיון מיני ושאין לה עכבות. "היא השתרעה בפישוק רגלים, ואני חדרתי לתוכה. היא לא שכבה בלי להיענות. בכל זאת, כששאלתי אותה בלחש אם טוב לה, היא אמרה: 'זה בסדר'".

במאמר שפרסמה הנאנסת ב"לוס אנג'לס טיימס" בשנת 2003 היא הציגה את גרסתה - "אחרי שרומן צילם אותי, הוא נתן לי שמפניה וכדור הרגעה ואז הוא ניצל אותי. זה לא היה מין בהסכמה. סירבתי שוב ושוב, אבל הוא לא קיבל לא כתשובה".

למחרת, קבע פולנסקי ללכת עם חברים לראות את ריצ'רד דרייפוס על הבמה. כשהחבורה עמדה לעזוב את בית המלון, "גבר בחולצת כדורת ניגש אלי ושלף תווית: 'מר פולנסקי?' הוא אמר בשקט. 'אני ממשטרת לוס אנג'לס. אוכל לדבר איתך? יש לי צו מעצר נגדך'. שאלתי אותו במה אני מואשם. הוא ענה בלחישה כה חשאית, וכל מה שקלטתי היה המילה אונס. 'אונס?', חזרתי המום ומבולבל. בשום פנים ואופן לא יכולתי לייצור חפיפה בין מה שקרה ביום הקודם לבין אונס בכל צורה שהיא".

אקטיביזם שיפוטי

המעצר היה תחילתה של שערורייה מתוקשרת במיוחד. כתב האישום ייחס לו מעשה מגונה, מעשה סדום ואינוס תוך שימוש בסמים. בבית המשפט טען פולנסקי שהמין היה בהסכמה ושלא ידע שהנערה בת 13. בעקבות עסקת הטיעון הוא הואשם במגע מיני שלא כחוק עם קטינה ונשלח לאבחון פסיכולוגי. העסקה קבעה ש-42 הימים של האבחון יחשבו כתקופת מאסר, ולא יוטל עליו עונש נוסף.

המשפט הפך לקרקס תקשורתי (צילום: לוס אנג'לס טיימס/ המחלקה לאוספים מיוחדים, ספריית UCLA)

השופט לורנס ריטנבנד התנגד לעסקה הזאת והצהיר שהוא שוקל להטיל על פולנסקי מאסר נוסף או לקרוא לגירושו. בפברואר 1978, לפני הכרזת גזר הדין במשפטו, פולנסקי הבין שהוא עלול להישלח לכלא, והחליט לחמוק לאירופה. ארה"ב הוציאה בקשת הסגרה, אבל צרפת סירבה להסגיר אחד מאזרחיה. מאז הוא נחשב בארה"ב לעבריין נמלט.

לימים אפילו סמנתה הבינה למה פולנסקי היה חייב לנוס והביעה את סלידתה מהשופט חובב התקשורת. "כל הצדדים הגיעו להסדר בעקבות ההודאה שלו, אבל השופט התחרט לפני מתן גזר הדין והתכוון לפסוק לפולנסקי 50 שנה. מי לא היה בורח משופט שבאופן ברור גילה עניין רב יותר במוניטין שלו מאשר מבמשפט הוגן או אפילו ברווחתה של הקורבן?".

במסע שלה לחקר האמת, ראיינה זנוביץ' את הנפשות הפועלות, חוץ משני שחקני מפתח: פולנסקי והשופט ריטנבנד. "ניסיתי ליצור קשר עם פולנסקי", היא נזכרת. "שלחתי לו פקס, אבל אף פעם לא שמעתי ממנו. לטענתו הוא השיב לפקס הזה, אבל אני מעולם לא קיבלתי תגובה. פולנסקי אמר שבמילא הוא לא היה משתף פעולה. למעשה לא הייתי זקוקה למוערבות של פולנסקי בסרט, מכיוון שהסיפור שאני רציתי לספר היה על בית המשפט והייתי זקוקה לעזרתם של עורכי הדין והשופט. ואז התברר לי שריטנבנד מת ב-1993".

כדי לשמוע את הצד של השופט, היא נפגשה עם חברתו, מריאן רודן. "מצאתי גם מאהבת אחרת שלו, אישה בשם מדלין בסמר. להשיג את דאגלס דלטון, עורך דינו של פולנסקי. היתה משימה קשה. בסוף, כשנפגשנו, הייתי צריכה להשקיע הרבה זמן בלשכנע אותו לדבר. הוא התקשר לפולנסקי ושאלו אם זה בסדר לדבר איתי. פולנסקי נתן את אישורו. הוא כנראה ראה שאני לא מוותרת, והחליט שעדיף לשתף פעולה".

העבודה על הסרט שינתה את עמדתך ביחס לפרשה?

"זה לא חשוב מה אני מרגישה. זהו סיפור מורכב, וניסתי לשמור על אובייקטיביות. אם אני אגיד משהו, יצוץ מיד מישהו ויטען שאני מצדדת בפולנסקי או שאני סימפטית אליו ולא אל מישהו אחר, ולהיפך. יותר חשוב מה אחרים מרגישים. הסרט מציג הרבה עובדות, ספקות ותהיות, שמאוד מעניין לעקוב אחריהם, וחושף הרבה דברים שאנשים לא היו מודעים אליהם: אירועים שהתרחשו מאחורי הקלעים, בחדרי חדרים, כמו ההתנהלות בין השופט לבין עורכי הדין".

את יכולה להבין למה סמנתה סלחה בסופו של דבר לפולנסקי?

"אני חושבת שהיא היתה עייפה מהעיסוק בפרשה, ופשוט רצתה להמשיך הלאה בחייה. אחת הסיבות לכך שעורכי הדין שלה לא רצו להעלות אותה על דוכן העדים, זה שהיא לא רצתה להיזכר לנצח כ'ילדה שעשתה סקס עם רומן פולנסקי', אבל באופן אירוני זה מה שנהייה ממנה. היא בחורה מאוד חיובית וישירה. שלחתי לה עותק של סרטי והיא אהבה אותו והראתה אותו לאמה, שסירבה להתראיין. אחרי שהאם ראתה אותו, היא התחרטה על כך שלא שיתפה פעולה".

זנוביץ' הצליח לרתום לפרויקט גם את עמנואל סינייה, רעייתו של פולנסקי, ששרה את "שיר הערש של רוזמרי" שמלווה את כותרות הסיום. "בהתחלה השתמשתי בביצוע המקורי של מיה פארו", מסבירה זנוביץ'. "אבל אז שמעתי את הביצוע הנהדר שלה לשיר והוא עשה לי צמרמורת. החלטתי להחליף את הביצוע המקורי בזה של עמנואל, ולנעול איתו את הסרט. אגב, פגשתי אותה במקרה בתערוכה של ג'וליאן שנאבל בלוס אנג'לס. סיפרתי לה שאני עושה סרט על בעלה, וקבענו שאראה לה את הסרט".

ומה היא אמרה אחרי הצפייה?

"שהוא פייר לחלוטין. גם פולנסקי ראה אותו בסופו דבר ואמר: 'זהו סרט טוב והוגן על תקופה קשה בחיי'. הוא חשב שהצגתי אותו בצורה חיובית ושאל מה אני הולכת לעשות בעתיד".

ואכן, מה הלאה?

"אני רוצה לעשות משהו על ניקולא סרקוזי, הוא מאוד מעניין בעיני: האנרגיה שלו והעובדה שהוא בעצם טיפוס מאוד אמריקני ששולט בצרפת. אני פשוט מוקסמת מגברים צרפתיים".

• הסרט "רומן פולנסקי: מבוקש ונחשק" יוקרן מחר (ב') ב-13:30 במסגרת פסטיבל הסרטים בחיפה.