מת על המתים

למרות שג'ורג' רומרו שקוע כבר 40 שנה בז'אנר הזומבים, במאי האימה האגדי מקפיד להתאים את סרטיו לרוח התקופה. סרטו האחרון, "יומן המתים", לא יאכזב את מעריציו הוותיקים

דרור עמירפורסם: 16.10.08 , 17:56

"!He's coming to get you Barbara". המשפט הזה, שהתחיל בטון מבודח והסתיים בצרחות אימים מדממות, נחרת לעד בזכרונם של מעריציו של במאי האימה האגדי, ג'ורג' איי רומרו. משפט קצר זה סתם את הגולל על האקספוזיציה הקצרצרה של הסרט הקלאסי "ליל המתים החיים" ("Night of The Living Dead"), והכריז על תחילתה של סאגת הזומבים המיתולוגית שנמשכת כבר 40 שנה, ועוד היד נטויה.

"ליל המתים החיים". תחילתה של סאגה

"ליל המתים החיים", שיצא לאקרנים באוקטובר 1968, פתח את הצוהר לעוד ארבעה סרטי המשך (הידוע שבהם הוא כמובן "שחר המתים" המופתי מ-1978), כשסרט נוסף כבר מתבשל בימים אלה בקנדה (וככל הנראה ייקרא "Island of The Dead"). למעשה, קשה לקרוא לסרטים הללו סרטי המשך, ורומרו מקפיד שלא לעשות זאת: הדמויות מתחלפות, הרצף העלילתי כמעט אינו קיים, והחוט המקשר נותר, כמובן, קיומם של זומבים רעבים לבשר אדם על פני כדור הארץ.

לחובבי אימה, קשה שלא להעריץ את רומרו, גם בתקופותיו היבשות יותר. יש בו איזושהי איכות שנדיר למצוא בז'אנר - או יותר נכון, אמונה בצדקת דרכו. במאים רבים מתחום האימה מצאו דרכם למיינסטרים ההוליוודי: סם ריימי, למשל, החל את דרכו הקולנועית עם סרטי אימה דלי תקציב כמו "The Evil Dead", ופנה בשנותיו המאוחרות לבימוי של שוברי קופות כמו "ספיידרמן".

גם ווס קרייבן, אחד מהאבות הרוחניים של הז'אנר, נטש לאפיקים מסחריים יותר, עם סרטים כמו סדרת סרטי "צעקה" ו"ערפד בברוקלין". אבל לא רומרו, הוא במאי מזן אחר ונדיר. כזה שממשיך בדרכו ויהי מה, עושה את מה שהוא אוהב, ואף אחד לא יעצור אותו. ובמקרה של רומרו - מושאי האהבה הם הזומבים.

"ארץ המתים". גם הזומבים רוצים להיות בני אדם

אבל אל לכם לטעות, רומרו רחוק מלשמור על קיפאון יצירתי. סרטיו אינם מיחזור מתיש ומעיק של חומרים או גרסאות מחודשות במסווה של סרט המשך: בכל סרט הוא מקפיד להתאים את יצירתו לרוח התקופה. כך, ב"ארץ המתים" (הסרט הפחות מוצלח בסדרה), הוא הציע נקודת מבט חדשה ומפתיעה על עולמם הפנימי של המתים-חיים, שהוצגו הפעם כיצורים אנושיים שרוצים רק שיניחו להם. וב"יומן המתים", הסרט האחרון בסדרה, שיוקרן מחר (ו') במסגרת פסטיבל אייקון, הוא מספק סרט זומבים חדשני - גרילה סטייל.

להיות או לא להיות סיקוול

"יומן המתים" הוא למעשה הדבר הרחוק ביותר מסרט המשך שניתן להעלות על הדעת - או לפחות כך נדמה במבט ראשון. אלא שגם אם הרצף העלילתי מהסרטים הקודמים בלתי נראה עד בלתי קיים, בין השורות מתחבאים להם הרמזים שמבהירים כי רומרו לא באמת פנה לדרך חדשה, ואולי טוב שכך. בפועל, הסרט מתפקד כמחווה, פרודיה עצמית וסרט אימה טהור ומזוקק בו זמנית.

הוא נפתח במחווה שנונה ומתוחכמת כשגיבורי הסרט, סטודנטים לקולנוע, מצלמים סרט אימה קטן משלהם. כשהבמאי חסר הניסיון מסביר לשחקניו ש"אנשים מתים זזים לאט", אי אפשר שלא להבחין ברמיזות העבות לזומבים המרושלים של "ליל המתים החיים". למרבה הפלא, הסטודנטים הללו לא מוצאים עצמם מיד תחת מתקפת זומבים: אלו אמצעי התקשורת שחושפים בפניהם את הכאוס שמתחולל בחוץ - ואותם אמצעי תקשורת יהוו מוטיב מרכזי בסרט הזה, שהוא למעשה סרט הזומבים האולטימטיבי של המאה ה-21.

רומרו על הסט של "יומן המתים". מחווה, פרודיה וסרט אימה בו זמנית

כאמור, רומרו לא נותן לעצמו להתיישן ומשתדל להכניס לסרטיו מימד עכשווי. ב"יומן המתים", ישנם כמה אלמנטים שמסייעים לו בכך. ראשית כל, הסרט מצולם בסגנון ביתי וחובבני, כמו "פרויקט המכשפה מבלייר" ו"קלוברפילד" - רק בצורה אסתטית יותר ואפילפטית פחות (בכל זאת, סטודנטים לקולנוע). שנית, גם האינטרנט משחק פה תפקיד מכריע - כשנערי היו-טיוב למיניהם הופכים לאמצעי התקשורת היחיד ששומר על אמינות ושקיפות.

אבל אם תפשיטו את הסרט מהאלמנטים הצורניים הללו, שמעטרים אותו והופכים אותו לקצבי ומותח, תגלו שמאחוריהם מסתתר רומרו הישן והטוב - חסר רחמים, חסר בושה ורווי דם. ומעריצים נאמנים שיאזינו היטב, יוכלו לזהות משפטים שלמים שמהווים מחווה נסתרת לסרטו הראשון (רמז: שימו לב לדיווחי הטלוויזיה שנשמעים ברקע).

אם נחזור לעלילה, הסטודנטים הללו (והפרופסור המזדקן והאלכוהוליסט שלצידם) מנסים לשמור על חייהם ושפיותם במהלך חיפושיהם אחר קרובים, חברים, או סתם ציוד הכרחי להישרדות. כמו תמיד, ניתן למצוא כאן את רגעי המפתח ההכרחיים - למשל האח הצעיר שהפך לזומבי רצחני, השורדים שהפכו אלימים לא פחות מהזומבים שסביבם וכו'. וכמו תמיד, אין כאן שום ציפייה לסוף שיגאל את הגיבורים מייסוריהם.

לאורך הסרט, הסיטואציה הופכת דומה יותר ויותר לסרטו הראשון של רומרו - עד שבחלקו האחרון הגיבורים מרוכזים בבית אחד כשהם מתלבטים לגבי צעדיהם בהמשך, ממש כמו גיבורי "ליל המתים החיים".

כמובן שרצף האירועים שונה לחלוטין, וטומן בחובו הפתעות ואכזבות. אך קשה להאמין שהדמיון לתחילת דרכו הקולנועית הוא מקרי.

בסופו של דבר, "יומן המתים" אולי אינו סרטו הטוב ביותר של רומרו (שבמידה מסויימת, מעולם לא הצליח להתעלות על סרטו הראשון), אבל הוא בהחלט טוב יותר מ"ארץ המתים" מ-2005, ועומד בציפיות גם בהשוואה לסרטים משנות ה-70 וה-80. ובמקרה של רומרו, באמת אין טעם לצפות להפתעות. הוא עושה את שלו, לטוב ולרע, ואף אחד לא יעצור אותו.