ישראל רוצה שינוי: איוניר במקום קשטן לבוגרת
"קשטן שובר את השיאים של עצמו, הכדורגל שלו משמים. לא דיברתי עם לוזון, אבל אני קורא לו מכאן לבצע חילופי דורות בעמדת המאמן עכשיו, כדי שלאיוניר יהיה זמן לעבוד עם הנבחרת לפני צמד המשחקים הקריטיים מול יוון", מיקי שגיא כבר החליט, עכשיו הוא מנסה לשכנע את יו"ר ההתאחדות
כל אוהד ספורט מתחיל יודע שאין כמו הטעם המיוחד של ניצחון או תוגת ההפסד אחרי שהמשחק לא נגמר בתוצאה הרצויה. אבל עם כל הכבוד לשמחה הזו או לעצב ההוא, יש עוד הרבה דברים מסביב. ואחרי שמנגבים את הזיעה של ארבע שעות בבלומפילד ומנתחים את הצפייה בשתי נבחרות ישראל - הבוגרת והצעירה - לא ניתן אלא להגיע למסקנה אחת חדה וברורה.
בדרך כלל, בסיומם של קמפיינים כושלים או סתם לא מוצלחים, נהוג לדבר על חילופי דורות, כאשר הכוונה כמעט תמיד היא לשינוי בסגל השחקנים. לתת את הבמה לצעירים, כדי שבקמפיין הבא הם יהיו אלה שינסו את מזלם. הפעם אנחנו קוראים מכאן דווקא לחילופי דורות מסוג אחר, בעמדת המאמנים. כן, חד וחלק: דרור קשטן OUT, מוטי איוניר IN.
אני אישית לא הייתי צריך את צמד משחקי יום רביעי כדי להבין שאני בעד השינוי הזה, אבל מי שראה וקצת מבין בספורט היפה הזה, יסכים שזו המסקנה הדרושה ויפה שנה אחת קודם. עם אבי לוזון, יו"ר ההתאחדות, עוד לא יצא לי לדבר. אבל אני קורא לו מכאן לבצע את השינוי האמור לא בעוד שנה, אחרי שנבחרת ישראל תנעל עוד קמפיין של כמעט העפלה לטורניר גדול, אלא עכשיו, כדי שלמוטי איוניר יהיה חלון זמן של חמישה חודשים לעבוד עם הנבחרת הבוגרת עד לשבוע הכי קריטי שלה בקמפיין הזה - צמד המשחקים מול יוון בתחילת 2009.
דרור קשטן, לוזון ייפטר ממנו לטובת איוניר? (טל שחר)
את הכדורגל של קשטן אני ממש לא אוהב, עוד מימיו בהפועל תל אביב. אבל עכשיו הוא שובר אפילו את השיאים של עצמו והנבחרת שלו משחקת כדורגל משמים שהופך לפתרון מומלץ לאנשים הנתקלים בבעיות הירדמות בלילות. כשרואים את הכדורגל של הנבחרת של קשטן (או הקבוצות שלו בכלל) משפשפים עיניים ומתקשים להאמין שזה אמור להזכיר את הענף שמטריף מיליארדים ברחבי תבל.
עזבו את ההתעקשות שלו לזמן שחקנים מהנבחרת הצעירה ולשתף אותם, יחד, ל-50 שניות, כפי שקרה למשל בלטביה (כן, זו לא טעות: בן סהר, איתי שכטר ומאור בוזגלו שיחקו פחות מדקה בטיול שלהם לריגה). בלי קשר למשחקי הכבוד הללו, הכדורגל שלו פשוט מטריף. משעמום. כשרואים את הנבחרת משחקת כמו נגד לוכסמבורג (במיוחד) ולטביה (לפרקים), יוצא החשק שהנבחרת הזו תעלה למונדיאל, עם כל האהבה שלנו ליוסי בניון או לאליניב ברדה, השניים היחידים שעוד מצליחים להזכיר לנו למה אנחנו אוהבים את המשחק הזה.
יוסי לא היה קיים בשבת האחרונה, אבל החזיר בגדול עם אחלה משחק בריגה ושער נהדר. ברדה, עם תנועות של חלוץ אמיתי ושחקן שמשתפר מיום ליום (כמה חבל שהוא רק בליגה הבלגית הקטנה עליו ולא באחת גדולה יותר), הוא היחיד בנבחרת שחושב לשחק קדימה, לכיוון השער, ולא לרוחב, כמו שאוהבים כל השאר. או שאולי הם לא בהכרח אוהבים, אלא ממלאים אחר ההוראות המרשימות המגיעות אליהם מהספסל.
דוגמא מייצגת של הנבחרת מודל 2008 קיבלנו בדקה ה-70 בלוכסמבורג: קרן לטובתנו התפתחה לשש מסירות לאחור, עד שהכדור הגיע לדודו אוואט. על זה אפשר להגיד: התבגרנו, אנחנו משחקים כדורגל אירופי סבלני, ביטלנו אותם או כל התשובות נכונות. ככה זה בנבחרת שבדקות ארוכות מאוד של המשחק שלה, הפליימייקר הוא טל בן חיים. זה שמשחק באנגליה, לא ההוא ממכבי פתח תקווה, שמשחק בנבחרת הצעירה המדהימה.
ואני מבקש סליחה על המעבר החד, מהבוגרת לצעירה. כשקופצים מעל תהום כזו גדולה, חייבים להודיע מראש ולא לעשות זאת בפראות כמוני. אבל זה בדיוק מה שהיה אתמול בבלומפילד. מצפייה בבוגרת המשעממת על ה"מסך הענק" (זה ענק זה? בקושי ראו משהו מהיציעים) עברנו לצעירה המלהיבה. אז נכון שהחבורה של איוניר הפסידה 3:1 לאיטליה, אבל לעזאזל התוצאה. מה שחשוב זו הדרך ולאיוניר, ראשי התאחדות יקרים, יש דרך והדרך הזו ברורה ונכונה.
למרות שמוטי הוא סמל המכביזם, אפילו אני, אנטי מכביסט מובהק, הפכתי לאוהד מספר 1 שלו והכדורגל שהוא מייצג. כבר אחרי 10 דקות בבלומפילד, עם כל הכבוד לשערים של באלוטלי (עוד נחזור אליו), ראו את ההבדל. נבחרת שמשחקת מרגל לרגל, אבל קדימה, לכיוון שער היריבה, לא לרוחב ולכיוון אוואט, כמו הבוגרת נגד לוכסמבורג (סליחה שאני שוב מחזיר את כולנו לסיוט המשעמם ההוא).
ואת הדוגמא המייצגת של איוניר והכדורגל שהוא דוגל בו קיבלנו כאשר אלמוג כהן (איזה שחקן!), באחת הטעויות הבודדות שלו, שלח כדור גבוה וסתמי קדימה, כפי שעושים בן חיים ושות' מהבוגרת. איוניר, שעמד על הקווים, הסתכל עליו וסימן לא, לא, לא עם האצבע. לא ככה. הכדורגל של איוניר הוא חיובי, התקפי ועם מסירות מרגל לרגל, לא של כדורים סתמיים קדימה.
את המגמה והכוונות רואים כבר בבחירת השחקנים, בהרכב הנהדר ההתקפי שהציב לגומלין מול איטליה. אז נכון, במבחן התוצאה נכשלנו בגלל שני טילים באליסטיים של חלוץ גנאי המייצג במקרה את איטליה, אבל במבחן הדרך הצלחנו בגדול. תענוג לראות את החבורה של איוניר, בדיוק כמו הנערים בעונה שעברה, מנסה כל הזמן ללכת קדימה, עם כדורגל טכני.
עם שחקנים מלאי חוצפה חיובית כמו טוטו תמוז, גיא אסולין (למרות הטעות שהביאה לשער השלישי של איטליה, הילד כבר היה סחוט מעייפות), טל בן חיים, יובל אבידור ושות', ומאמן עם ביצים כמו איוניר על הספסל, הבוגרת של ישראל תוכל להגיע רחוק. לכן, אבי לוזון היקר, הגיע הזמן להיזכר בסיסמת הבחירות של אהוד ברק מבחירות 99': ישראל רוצה שינוי. דרור קשטן OUT, מוטי איוניר IN.
זה הזמן לתת לאיוניר את המושכות. לא בעוד שנה, לא בסיום הקמפיין, אלא כאן ועכשיו. זו לא בושה להחליף מאמן באמצע קמפיין, כבר עשו זאת בעבר נבחרות גדולות מאיתנו. זו כן בושה כשקורה מצב שכל אוהד ממוצע שרואה את שתי הנבחרות, חושב שהצעירה המלהיבה יכולה להביס 0:3 את הבוגרת המשמימה שלנו, אילו היו משחקות אחת מול השניה.
ולסיום: סתם תהיות
אחרי הקריאה הדרמטית לשינוי בתא הטייס של הנבחרת הבוגרת, הנה עוד כמה דברים שעלו בראש אחרי ארבע שעות בבלומפילד:
1. אתם זוכרים מה קרה בפעם האחרונה שנבחרת ישראל ספגה שער מהיר במשחק מכריע? זה נגמר ב-5:0 מול דנמרק ועמודי עיתון מלאים בתיאורים על נערות ליווי. הנבחרת של איוניר לא רק שלא התפרקה, היתה במרחק נגיעה מקאמבק ל-2:2 (ואז אלוהים יודע איך זה היה נגמר) ובסיום זכתה שאלפים ישירו לה "אנחנו אוהבים אתכם".
באסינס ויוון, את מי יפגשו? את קשטן או איוניר? (AFP)
2. אם כבר אלפים, אז הקהל הישראלי שוב הוכיח כמה המרחק בינו לבין הערך "תרבות ספורט" הולך וגדל. היה פשוט מביש ומביך לראות אלפים נוהרים החוצה מהיציעים אחרי השער השלישי של איטליה. אז מה אם יש עוד רבע שעה וברור שישראל לא תשלים מהפך? מה בוער לצאת החוצה ולברוח הביתה כמו עכברים? לחסוך את הפקקים ביציאה ולהגיע עשר דקות קודם לחדשות הספורט? לא ראוי להישאר עד הסוף ולמחוא כפיים לנבחרת המרגשת שנתנה פייט גדול לאיטליה?
7,000 הצופים שברחו מוקדם הראו שהם חסרי מושג וראויים לנבחרת של קשטן. 7,000 האחרים שנשארנו עד הסוף לתת כבוד לכחולים-לבנים, ראויים
לנבחרת כמו הצעירה של איוניר.
3. את הסיפור המדהים של מריו באלוטלי, החלוץ הנהדר של אינטר, קראתם כולכם בשבועות האחרונים. רק שאלה ליושב במרומים: למה הפליט מגאנה היה צריך להגיע דווקא לידיים של משפחה מאמצת איטלקית ולככב בנבחרת שלה? מה עם קצת רחמים עלינו, עם שצריך לסבול קמפיין נוסף את קשטן כמאמן נבחרת? אי אפשר היה להנחית את באלוטלי בארץ ואז אולי היה מככב בנבחרת שלנו כמשה כהן? חבל.
לפנייה לכתב/ת 
