"טעויות אוקטובר 1973" - גם במצרים
35 שנה אחרי מלחמת יום כיפור נשמעים גם במצרים קולות על טעויות שנעשו במלחמה, שנחשבת ניצחון גדול של הערבים על ישראל. הביקורת היא גם על הנשיא סאדאת, שנכנע ללחץ הערבי ולא שמע למפקדי צבאו. ומה לגבי הדור החדש? ואיך הוא מציין את יום השנה למלחמה?
האם גם מדינות ערב עושות חשבון נפש 35 שנה אחרי? מי שצפה בטלוויזיה המצרית ב-6 באוקטובר יכול היה להתרשם מ"שידורי הניצחון", 35 שנה אחרי "מלחמת אוקטובר" כפי שמכונה מלחמת יום כיפור בעולם הערבי. נשיא מצרים חוסני מובארק העניק ראיונות מיוחדים, גנרלים בדימוס הסבירו, סרטים עלילתיים וקטעי ארכיון שובצו בלוח המשדרים - הכול כיאה למתכונת הרגילה. עיתונים במצרים הגדילו לעשות וקראו "לחשוף את סודות המלחמה", כנראה כדי להוכיח שהישגיהם בשדה הקרב עלו על אלה של חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה.
אולם, במקביל, נדמה כי ככל שחולפות השנים מתחילים להישמע בצד הערבי גם קולות אחרים על המלחמה.
אמנם אף אחד אינו חולק על "הניצחון ההיסטורי" - אך לצד ההתבשמות מהניצחון מתחילים להעלות סוגיות משנה למלחמה, סוגיות שלא נדונו בעבר בהרחבה. בעל טור מצרי, עבד אל-מונעם סעיד, שמעיד כי השתתף בעצמו במלחמה, כתב השבוע במאמר שפרסם ב"א-שרק אל-אווסט" הלונדוני גם על טעויות שביצעו הערבים במלחמה, בדגש חזק על הסורים - שותפיהם של המצרים למלחמה. הכותרת של המאמר הייתה "טעויות אוקטובר 1973".
במאמר הארוך כתב סעיד: "מלחמת אוקטובר עמדה במוקד הוויכוחים והדיונים בעולם הערבי, ובמצרים במיוחד, וכך גם בישראל, שכן המלחמה הייתה ראשיתה של התפוררות האימפריה הישראלית, אשר הגיעה לקצב גבול יכולת ההתפשטות שלה ביוני 1967. מצד אחר, היא הייתה הצעד הראשון כלפי השלום עם ישראל. אולם, מה שמדאיג הוא שבזמן שהצד הישראלי היה רווי בביקורת, בהערכת מצב ובחשיפת טעויות וכישלונות מתחילת החקירה שקיימה ועדת אגרנט, ועד למה שנחשף לאחרונה על טעויות המודיעין הישראלי בנוגע לד"ר אשרף מרוואן (חתנו של הנשיא גמאל עבד א-נאצר שעל פי החשד שימש כסוכן של ישראל לקראת המלחמה – ר"נ), הרי שהצד הערבי נותר שקוע בחגיגות עזות מצד אחד ובצער על מה שכונה 'פספוס תוצאות המלחמה' מצד אחר".
בהמשך המאמר הוא פירט את ההצלחות של הערבים בתחילת המלחמה. "ההצלחה המצרית והסורית הייתה מוחצת, שכן הכוחות המצריים הצליחו לעבור את תעלת סואץ ולהשמיד את קו בר-לב, עוד בטרם עברו 48 שעות במלחמה. הכוחות הסוריים הצליחו להגיע לחרמון קרוב לגבול הבינלאומי, אולם מה שקרה אחר כך לא זכה מעולם להתעניינות מספקת, שכן הכוחות המצריים הצליחו לרכז כוחות בצד המזרחי של תעלת סואץ ולהשמיד מתקפות נגד הרסניות של השריון הישראלי תחת לחץ כבד של חיל האוויר הישראלי".
"הלחץ גרם לטעויות"
בעל הטור המצרי האשים את הסורים בכישלון בגזרה הצפונית: "מה שקרה בצד הסורי היה בבחינת הפתעה מוחלטת. לאחר ההצלחה שאליה הם הגיעו בערב 7 באוקטובר, החלה סוריה לסגת ביום שלמחרת ושבה לקווים של טרום המלחמה. אחר כך חדרו הכוחות הישראליים מעבר לקווים הללו לכיוון דמשק, עוד טרם היום השלישי ללחימה, ב-9 באוקטובר".
על השוני בין שתי החזיתות הוא כתב: "ההבדל בין מה שקרה בחזית המצרית לבין מה שקרה בחזית הסורית - הוא שבחזית הראשונה הקימה מצרים ראש גשר מלא ובאמצעותו היא תגברה את כוחה ביותר מ-130 אלף חיילי חי"ר בעומק השטח, באופן שאפשר לה לסכל את מתקפות הנגד הישראליות. באותו זמן בחזית הצפון לא הצליחו כוחות השריון הסוריים לתגבר את כוחותיהם בכוחות חי"ר ולשמור על האדמה ששחררו. המשמעות היא שסוריה איבדה את מה שכבשה במלחמה, בזמן שהכוחות המצריים נלחמו בקרבות הגדולים ביותר שלהם והסבו לישראל אבידות כבדות. ההישג החשוב ביותר הוא תגבור יכולתם לכתוש את הכוחות הישראליים, תוך שמירת עתודות הכוח המשוריין שלהם שלמות ומוכנות לקרב ברגע המתאים".
פירותיו של "ניצחון אוקטובר העצום" במצרים: השלום, הדמוקרטיה, הרפורמות, הבנייה והביטחון ("אל-אהראם" המצרי, 6 באוקטובר)
בעל הטור מותח ביקורת על סוריה, שבשל הטעויות שלה בצפון נוצר לחץ על המצרים בחזית הדרום. "לאחר שסוריה גיבשה את עמדתה, החל הלחץ על מצרים, כדי שזו תפתח במתקפה אשר הרגע אליה עדיין לא היה בשל ואשר לא היה בו כל צורך. הלחץ הזה הגיע בהתחלה מצדה של סוריה, שקראה למצרים להמשיך ולחדור לכיוון מזרח. כאן ביצע הנשיא סאדאת את הטעות הראשונה במלחמה, כאשר ויתר על העיקרון שלו כי ניהול הקרבות יהיה רק בידי אנשי הצבא האמונים על כך ולחץ עליהם לפתוח בפעולות שלא הייתה להן כל מטרה אסטרטגית. בשל כך קודמו שתי החטיבות מעבר לטווח ההגנה של טילי הנ"מ המצריים, וסבלו מאבידות כבדות עד שנסוגו שוב לתחום ההגנה".
הוא ציין כי זו לא הטעות האחרונה של מצרים במלחמה - שנגרמה מלחץ של מדינות ערב. "מה שמפתיע הוא שאחרי הניסיון הזה הפך הלחץ הסורי על מצרים ללחץ מצד כל מדינות ערב, ובמיוחד מצד המדינות הידידות למצרים. לכך נוסף לחץ סובייטי, אף שהציוד מברית המועצות שנשלח באותה העת היה סמלי בעיקרו ולא תאם את הצרכים של מצרים. הלחץ הזה לא נסמך על שום סיבה צבאית שהתקיימה בחזית ולא על שום סיבה אסטרטגית, פרט לרצון להקל על סוריה, בלי שום קשר אם ניתן לעשות כך או לא - ואם זו הדרך היחידה להקל את הלחץ על סוריה, או שמא ישנן דרכים אחרות".
אבל לדבריו זו אינה הטעות האחרונה במלחמה של המצרים והסורים. "כאן מתגלה שורה של טעויות, שהראשונה שבהן היא אופי שיתוף הפעולה הצבאי בין מדינות ערב... הצלחתה של מצרים לחצות את התעלה הוכיחה כי במדינות ערב סברו שהיא מסוגלת לחולל נסים. שנית, סאדאת שב ושם את הפוליטיקה מעל המלחמה ודחה את העצות של מפקדי הצבא שהסכימו פה אחד שמסוכן לפתוח במתקפה ולהקריב את העתודות האסטרטגיות במערכה הנסמכת על אורך נשימה... אולם לנשיא סאדאת היו חישובים אחרים, שכן הוא לא היה מוכן ליצור מחלוקות בין המנהיגים הערבים לבין עצמם, ובמיוחד עם אלה שהיו מקורבים לו".
ומה היו ההשלכות לכך? לדבריו, סאדאת "דחה את הפסקת האש ב-13 באוקטובר, בשעה שהכוחות המצריים כבשו באופן מלא את הגדה המזרחית של תעלת סואץ, והורה לפתוח במתקפה שבה ישולבו העתודות האסטרטגיות ביום למחרת - בזמן שסוריה לא הרוויחה יותר מ-12 שעות מן המהלך הזה, שאותן לא ניצלה לשום מבצע בשטח, ואילו הכוחות המצריים סבלו מאבידות כבדות שהחשובה שבהן הייתה יצירת הפרצה אשר השפיעה על התוצאות הצבאיות והאסטרטגיות (הכוונה היא לתפר בין הדיביזיות המצריות שאפשר את צליחת אוגדתו של אריאל שרון במלחמה – ר"נ)".
"ישראל חושפת טעויות - אנחנו לא"
סעיד אינו היחיד שמותח ביקורת על המלחמה שפרצה לפני 35 שנה. כזה היה גם בעל הטור התוניסאי, ד"ר עבד א-לטיף אל-חנאשי, שציין גם הוא לשבח את יכולתה של ישראל לחשוף את טעויותיה, בניגוד למקובל במדינות ערב. "בין המעלות אשר נהנית מהן החברה הפוליטית בישראל, בהשוואה לחברה הערבית, יכולה להיכלל יכולתם של המוסדות והגורמים הפוליטיים והצבאיים למתוח ביקורת עצמית ונכונותם לשאת באחריות להתנהגותם בעת הצורך, ללא כל מבוכה".
במאמר שפורסם ביום חמישי באתר האינטרנט הערבי "אל-ערב אונליין" הפועל בבריטניה, כתב אל-חנאשי: "בישראל מפרסמים אנשי הצבא, הפוליטיקה והדיפלומטיה זיכרונות נרחבים בחופש יחסי, בהשוואה לעולם הערבי ועל אף מעורבות מנגנוני הביטחון. כמו כן, חוק הארכיונים מאפשר לעיין במסמכים על האירועים מלפני שלושים שנה. בישראל ממנים ועדות חקירה לבדיקת כל אסון או תבוסה שממנה נפגע הממסד הצבאי, ובעקבות חשדות כספיים, מוסריים או פוליטיים שבהם חשודים פוליטיקאים ואנשי צבא".
אחת הביקורות הנוקבות ביותר היו פנימה - כלפי הדור הצעיר של החברה המצרית, שהפך את יום השנה למלחמה ליום חופשה. "35 שנה אחרי מלחמת אוקטובר, הדור הנוכחי, המהווה את רוב אוכלוסייתה של מצרים, אינו חש כי ישראל היא האויב האסטרטגי והמתמיד", כתב בעל טור מצרי, אחמד סיד חסן, ביום השנה למלחמה ביומון הכווייתי "אל-קבס". "כך,
לא נותר מ'מלחמת אוקטובר' דבר פרט למאמרים שחוזרים על עצמם בעיתונות הלאומית, סרטי קולנוע משומשים וחלשים על המלחמה ומוזיאון למלחמה שהוקם לצד האצטדיון בקהיר ואשר איש פרט לתלמידים אינו מבקר בו.
"אפילו גשר '6 באוקטובר' (גשר תנועה עצום שהקים חיל ההנדסה המצרי בקהיר) הפך לאסון תעבורתי וסמל לתנועה אטית, וכך קרה גם עם שכונת '6 באוקטובר' שהפכה למחוז שמדרום לקהיר. כך, כל שנותר מהמלחמה הוא יום חופשה שנתית שאליו ממתינים בציפייה מיליונים, אפילו אם כל שיעשו בו הוא צפייה באותם סרטים שחוזרים על עצמם על אודות המלחמה העצומה הזאת".
ראיתם דיווח מעניין מהעולם הערבי? ספרו לנו במייל האדום .
