קרבות תרנגולים

העולם במאה ה-21 הוא עדיין במובנים רבים עולם ימי ביניימי. עולם של מעמדות נוקשים שממשיך מסורת ארוכת ימים של בני אור (אלה שיש להם) ובני חושך (אלה שאין להם וגם לא יהיה להם). כשאין לך, אתה חי בחשכה מתמדת. אתה אכול קנאה וייאוש. אם אתה בהודו, סביר להניח שאתה חי בכפר שחוץ מבאפלו משוטט אין בו הרבה, בקושי מים זורמים. אם התמזל מזלך הלכת כמה שנים לבית הספר והצלחת ללמוד לקרוא ולכתוב. זה לא תמיד יעזור לך בחיים. על פי רוב המקום והמצב בו נולדת יהיה המקום והמצב בו תמות.

עטיפת הטיגריס הלבן (צילום: AFP)

זוהי הודו האמיתית של ארבינד אדיגה, על פי ספרו זוכה פרס הבוקר "הטיגריס לבן" (The White Tiger): הודו אכזרית, מושחתת עד היסוד, מלאת צחנה וחסרת תקווה. הודו שהיא הדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם, אבל היא בעצם הבדיחה הדמוקרטית הגדולה (והעצובה) ביותר בעולם.

אינסטינקט הלחי השניה

הדרך היחידה עבור בני החושך לא לחיות בעוני היא להיות משרת. זו הדרך בה הולך גיבור הספר, באלרם האלוואי. מזלו התמזל עקב עקשנותו ופיקחותו והוא הצליח להפוך לנהג-משרת עבור משפחה של אנשי עסקים מהמעמד העשיר. הם הופכים אותו לסוג של סמרטוט אנושי; מתנשאים עליו ללא הרף, מתעללים בו רגשית ואפילו טופלים עליו אשמת רצח. הוא מקבל זאת בהבנה, תמיד מגיש את הלחי השנייה כסוג של אינסטינקט. המנטליות של המשרת טבועה בו כל כך עמוק, שההשפלות נראות לו טבעיות לחלוטין.

אבל כל הזמן הזה הוא לומד את דרכיהם, מבין איך השיטה עובדת, ובעיקר מבין שאם הוא רוצה להיות חופשי, אין לו מנוס אלא לרצוח את המעסיק שלו, וכמובן לקחת תיק אדום מלא בכסף מזומן כדי להתחיל בחיים חדשים. אגב, את כל הסיפור מספר בלארד בגוף ראשון, בתור מייל שהוא שולח לראש הממשלה הסיני שמגיע לביקור בקרוב אצל עמיתו ההודי. הוא רוצה להציג בפני הסיני את המציאות כפי שהיא באמת, ולא כפי שיציגו לו אותה.

מוצף מועקה

ה"טיגריס הלבן" מתרומם מעל הגדרות סטנדרטיות כמו "קולח, סוחף, מרענן" וכיו"ב. הוא הרבה מעבר לזה. ההגדרות הסטנדרטיות שאפשר לקשור לו הן "מטלטל, נוקב, מקלף עור, מעורר מחשבה" ובעיקר "מציף במועקה ובייאוש". מצד אחד הוא לא מפסיק לנטוף ארס. מצד שני הוא מלא באירוניה ובהומור. מצד אחד הוא כתוב בשפה דיבורית, יום יומית. מצד שני הוא מלא בתובנות סוציו אקונומיות נוקשות ומטאפוריות, שמלאות יופי וגועל ואימה.

אדיגה אחרי קבלת פרס הבוקר (צילום: AFP )

הספר הוא כתב ביקורת מפלצתי ומעורר קבס כנגד הודו של המאה ה-21. קשה מאוד להישאר אדיש לכך. אדיגה משווה את הודו מבחינה חברתית ל"לול תרנגולות". תחשבו על מיליארד (תפחיתו את העשירים) תרנגולות כלואות בלול: תרנגולות רעבות, מיוחמות, טורפניות. כמה זוהמה הן מייצרות, כמה רעש. חלקן אוכלות אחת את השנייה, חלקן הופכות לקטועות איברים. הן כל הזמן מקרקרות וצורחות. תדמיינו שאתם נכנסים לכלוב כזה. זו ההרגשה שתקבלו אחרי שתקראו את הספר.

לא עבור תרנגולות

יכול להיות שאת הספר הזה יכול היה לכתוב רק מי שלא גר בהודו. רק מי שמסתכל בה מבחוץ בצורה מדוקדקת. אדיגה הוא אמנם ממוצא הודי, אבל העביר את רוב חייו הבוגרים באוסטרליה וארצות הברית. את הספר הוא כתב אחרי טיול/ מסע שעשה בהודו. הספר כמובן תורגם להינדו ויהיה מעניין לראות איזו השפעה תהיה לו, אם בכלל, בהודו. התרנגולות שבלול לא יקראו אותו.

כמה מתבקש לדקור בסיכות את בלון הפוליטקלי קורקטיות ולומר שהעובדה שאדיגה זכה בפרס הבוקר על ספרו "הטיגריס הלבן", קשורה להמון דברים שקשורים במצפון הבריטי הלאומי, אבל לא לספרות.

אפשר גם להגיד שרק המהגרים מצליחים לאתגר קצת את הנראטיב הבריטי הלבן והשבע. אם ממשיכים באותו קו, אפשר לומר שאלו מסוג הספרים שהבריטים בדיוק מחפשים כדי לומר: תראו מה קרה, עזבנו את הודו במצב טוב, השארנו שם תשתיות, אבל מהרגע שעזבנו הם רק מידרדרים.

הם בטח אומרים דברים דומים גם על מדינת ישראל ועוד אקס-קולוניות. לפעמים, בשעות קשות, יש תחושה שהם קצת צודקים. סביר להניח שאם היה ספר שעושה לבריטניה עצמה את מה ש"הטיגריס הלבן" עשה להודו התגובות היו אחרות. הוא בטח לא היה נכנס לרשימת הפייבוריטים. אבל בעצם, מה כבר כל כך נורא בבריטניה?

The White Tiger, Arvind Adiga, Atlantic Books, London,321 pages

הספר יראה אור בקרוב בעברית בהוצאת פן וידיעות ספרים