מקיין במשימה בלתי אפשרית
התקשורת כבר לא לצידו, הציבור מאוכזב מהמדיניות הכלכלית. האם דווקא מי שיצא נגד מדיניות בוש עוד יכול להפתיע?
הסנאטור ג'ון מקיין ניצב בפני המשוכות הגבוהות ביותר שעמדו אי-פעם בפני מועמד לנשיאות בארה"ב.
הוא מתמודד מול נטיית הבוחר האמריקני להחליף את מפלגת הנשיאות לאחר שתי כהונות רצופות (עקב מסורת של שערוריות ו/או כישלונות בכהונה השנייה). כך היה לאחר כהונות טרומן הדמוקרטי שהוחלף באייזנהאואר הרפובליקני, אייזנהאואר שהוחלף בקנדי הדמוקרט, ג'ונסון הדמוקרט שהוחלף בניקסון הרפובליקני, ניקסון שהוחלף בקארטר הדמוקרטי וקלינטון הדמוקרטי שהוחלף בבוש הרפובליקני. החריג היחיד מאז 1954 היה בוש (האב) הרפובליקני שנבחר לאחר שתי כהונות של רייגן הרפובליקני. הוא זכה ליוקרה גבוהה יחסית למרות שערוריית איראנגייט.
מקיין מתמודד בשנה הגרועה ביותר בהיסטוריה האמריקנית עבור מועמדים רפובליקנים. הבוחר מביע אי-אמון בנשיא בוש ובמפלגה הרפובליקנית, והסקרים צופים ניצחונות סוחפים למפלגה הדמוקרטית בבחירות לבתי המחוקקים ולמושלים במרבית 50 המדינות, לבית הנבחרים, לסנאט ולנשיאות בוושינגטון. למרות שהוא הסנאטור הרפובליקני הכי-פחות-רפובליקני, ועל אף התנגחויות תכופות מול בוש והממסד הרפובליקני, מזוהה מקיין עם כישלונות בוש.
התקשורת "העלית" כגון ניו יורק טיימס, וושינגטון פוסט, לוס אנג'לס טיימס, שלוש רשתות הטלוויזיה המובילות, CNN והרדיו והטלוויזיה הציבוריים, תומכת ללא-סייג באובאמה, למרות שתמכה במקיין כאשר קרא תיגר על בוש. אבל כמו הילארי קלינטון, גם מקיין איבד את תמיכת התקשורת "העלית" בהתמודדות מול אובאמה, המייצג עמדות ליברליות-יוניות המזוהות עמה.
מקיין הוביל במרוץ לנשיאות עד שקריסת הכלכלה האמריקנית הנזקפת לחובת הרפובליקנים נחשפה לעין כל. קשה למועמד רפובליקני לנצח בעימות טלוויזיוני ביום שהבורסה צונחת ב-800 נקודות. מקיין מתמודד כאשר הקריסה הכלכלית פוגעת בכל מגזר בארה"ב, מאות אלפי אמריקנים מאבדים את בתיהם, מחיר הדלק מגביל את חופש התנועה של הבוחרים, האבטלה גואה, פשיטת רגל הופכת לשגרה, משבר חברות האשראי מאיים לשפוך שמן על המדורה ומחיר גואה של שרותי הבריאות והמזון מכה במעמד הביניים, שהוא קריטי לניצחון בבחירות.
מקיין מתנגד לנסיגה טרם-ניצחון מעיראק, בעוד רוב הבוחרים מסתייגים מהמשך המלחמה. למרות שהמלחמה אינה מככבת בכותרות, ועל אף השיפור בתפקוד הצבא האמריקני, המלחמה נתפסת כנטל כלכלי, חברתי ומדיני בלתי-נסבל המזוהה עם המועמדים הרפובליקנים.
למרות שמקיין ניצב, לכאורה, בפני משימה בלתי-אפשרית, ועל אף הסקרים המלמדים על יתרון לאובמה, קיימים סימני שאלה היכולים להפוך את הקערה על פיה. האם "אפקט תום בראדלי ודאגלס ווילדר" – ראש עיריית לוס אנג'לס ומושל וירג'יניה השחורים שקיבלו ביום הבחירות 10% פחות מהסקרים – יחזור על עצמו? האם תחושת הניצחון הדמוקרטי תביא לזחיחות ולאחוזי הצבעה נמוכים? האם חרדת התבוסה הרפובליקנית תביא להתעשתות ולאחוזי הצבעה גבוהים? האם הנוצרים האדוקים יצביעו בהמוניהם למרות הסתייגותם ממקיין? ומה היקפו של מחנה "הבוחר הלבן הזועם" שאינו מוכן לעכל נשיא שחור וליברלי?
האם ההיספנים יצביעו לפי נאמנותם למפלגה הדמוקרטית או לפי עוינותם את השחורים? האם השחורים והצעירים יחרגו ממנהגם ויצביעו (לאובאמה) בהמוניהם? האם הבוחר האמריקני יצביע עבור נשיא וקונגרס דמוקרטים או עבור נשיא רפובליקני לאיזון הקונגרס הדמוקרטי? האם המצביע הבלתי-תלוי יקבל את טיעוני מקיין לגבי אמינות אובאמה וקשריו עם גורמים בעייתיים? האם העובדה שאובאמה לא מצליח למנף את המשוכות בדרכו של מקיין ליתרון גדול יותר מלמדת על מגבלותיו של אובאמה?
האם הסיבוב האחרון במירוץ המשוכות לבית הלבן יחשוף את מגבלות הסקרים ויעניק ניצחון למקיין, שזינק לא אחת מהמצולות לפסגות הרים?
יורם אטינגר, מומחה לענייני המזרח-התיכון וארצות-הברית
לפנייה לכתב/ת 
