כבר תרמת במשרד?

לא חכות ולא דגים / גלעד נתן

המאבק הניטש בממשלה בין המצדדים בהעברת עוד ועוד כסף לעמותות המחלקות מזון לנזקקים, לאלו הגורסים כי החלת המדיניות הכלכלית הנוכחית היא שתפתור את הרעב המאיים על יותר ויותר ישראלים נזקקים, חושף את החידלון של ממשלת ישראל בהתמודדותה עם התוצאות של כלכלת הקסמים המתפוררת.

מצד אחד ניצבים אלו המעוניינים להחזיר אותנו לימי הביניים, לתרבות של פילנתרופיה בה הממשלה וגורמים פרטיים מממנים שורה של עמותות המעניקות מוצרי מזון למסכנים במחווה פטרונית של חסד. מהצד השני ניצבים אלו הטוענים כי עבודה תוציא את העניים ממעגל המצוקה וממשיכים לנקוט במדיניות הגוזרת על עובדים עוני.

חלוקת מוצרי מזון באמצעות עמותות שגויה ממספר סיבות.

ראשית, עצם קיומן של העמותות תורם למצב בו חלק מהכסף המגיע אליהן מתבזבז על שכר למנהליהן ועובדיהן, על שכירת משרדים והפעלת המנגנון. המגזר השלישי מנצל חלק מכובד מהתקציבים המיועדים לעניים ולנתמכים לעצם קיומו.

נוסף על כך, תמיכה באמצעות חלוקת מזון מאלצת את העניים לצרוך מה שמוכתב להם מידי העמותות. היא הופכת את הנזקקים לעזרה לחלק מהצגה של נדיבות לב כלפי המסכנים ונותנת לגיטימציה למצב שבו בישראל ישנם אזרחים הנזקקים לנדבנות בשביל להתקיים.

הבעיה החמורה ביותר שנוצרה במצב הנוכחי היא שהעבודה באמצעות עמותות הייתה אמורה לכאורה להעביר את הנטל של טיפול בעניים מאחריות המדינה לאחריות הקהילה. אך עצם הבקשה למימון ממשלתי מוכיחה את כישלון המהלך, את קמצנותם של בעלי ההון בישראל ואת העובדה שעבודה באמצעות עמותות הינה עוד הפרטה כושלת שמשרתת אולי את מקבלי המשכורות הבכירים בהן, אבל לא את עובדי הקבלן שהן מעסיקות ולא את לקוחותיהן.

מצד שני אי אפשר להתעלם מהצביעות בעמדה הגורסת שבאמצעות עבודה ייגאלו העניים. זאת בשל העובדה שקובעי המדיניות עושים מזה 13 שנה כל שביכולתם כדי לשבור את העבודה המאורגנת ולהחליף עובדים המועסקים באופן ישיר, שנהנים מהגנתו של איגוד מקצועי, בעבדי קבלן חסרי זכויות, אשר ברובם, למרות עבודתם, נזקקים לחסדיהם של ארגונים פילנתרופיים.

משרד האוצר והעומדים בראשו הפכו בשורה של הפרטות וקיצוץ בכוח העבודה הציבורי המאורגן עוד ועוד עובדים שיכלו להתקיים מעבודתם לעבדים חסרי זכויות. ממשלה אחר ממשלה נתנה ידה להגדלת מספר העובדים הזרים המקשים על העובד הישראלי להיאבק על העלאת שכרו, לחיסולה של העבודה המאורגנת, לשחיקת שכרם של העובדים, לגידול בהוצאות למשק בית באמצעות קיצוצים בחינוך, בבריאות וברווחה ולאי אכיפה של חוקי עבודה באופן שיצר עובדים עניים.

אם הייתה לפקידי האוצר נכונות לשיקום מעמדו של העובד בישראל, עמדתם הייתה זוכה לתמיכה. ברור שעדיף שכל מי שיכול לעבוד יעבוד ורק מי שאינו יכול לעבוד יקבל קצבה. אולם פקידי האוצר דאגו בשנים האחרונות לכך שעבודה אינה מבטיחה קיום בכבוד, ושקצבאות אינן מבטיחות קיום. הם נתנו יד למצב שבו יותר ויותר אזרחים ישראלים נזקקים לעזרת העמותות, ומושיטים ידם לקבלת צדקה. הם יצרו את המציאות בה יש עובדים עניים, מציאות בה שוקע המעמד הבינוני התחתון.

מי שקורא את הפרטים אודות המדיניות הכלכלית המוצעת לשנה הבאה לא ימצא בה בשורה שתשנה את המגמה. העובדה שאין בין שרי הממשלה ולו אחד שדורש שינויים אמיתיים בכל הקשור לתנאי העסקה במגזר הציבורי והפרטי, חקיקת חוק יסוד זכויות עובדים וזכויות חברתיות, הגדלת הפיקוח על מעסיקים והחמרת הענישה על עברייני עבודה, מצביעה על חומרת המצב.

במציאות הנוכחית אין מנוס מהגדלה זמנית של התמיכה הממשלתית בחלוקת מזון לעניים באמצעות עמותות, כיוון שלא ניתן לתקן את המעוות במדיניות הכלכלית בזמן שאנשים רעבים ללחם.

מצד שני לישראל דרושה מדיניות כלכלית שתיקח בחשבון את המחיר האמיתי שמשלמים נפגעי המדיניות הכלכלית של הקוסמים למיניהם. נדרשת הכרה באחריותה לרווחתם וקיומם בכבוד של אזרחיה, ללא התנערות מאחריות זו באמצעות הפנייתם לחסדי העמותות. אין צורך בעמותות שסופחות להפעלתן חלק ניכר מתקציבי הרווחה העוברים דרכן. יש צורך בשורת פעולות של המדינה עצמה כגון: הבטחת העסקה ישירה במקום העבודה ומיצוי זכותם של העובדים להתארגן ולהתאגד, צמצום מספר העובדים הזרים והקפדה על יישום חוקי העבודה, שתאפשר לדבר ברצינות על שילוב בשוק העבודה כדרך ליציאה מהעוני.

קביעת קצבאות שמהן ניתן להתקיים בכבוד לפי קריטריונים ברורים, תאפשר להכריז כי קצבאות הן הדרך הנכונה לסיוע. במחלוקת הנוכחית בין שרי הממשלה מצביעה על חדלונם להתמודד עם הבעיה, בין סיסמאות ריקות מתוכן על מהות העבודה לגחמנות פילנתרופית, אין הממשלה מציעה לנפגעי הקסם הכלכלי של השנים האחרונות לא חכות ולא דגים.

גלעד נתן, דוקטורנט בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית

למען חברה אזרחית מתפתחת / ירון סוקולוב

המשא ומתן הקואליציוני שמגיע בימים אלה לשיאו, ושנתח לא מבוטל ממנו סובב סביב שאלת הקיצבאות וסוגיות חברתיות אחרות, מעלה שוב על סדר היום הציבורי את שאלת מדיניות הרווחה של מדינת ישראל, ובכללה את סוגיית ארגוני המגזר השלישי ומקומם בתוך מדיניות זו.

ניסיון העבר מלמדנו כי ככל שמתעצמת הביקורת על המדיניות הממשלתית בתחום הרווחה, גוברת גם הנטיה לזקוף את חולייה של מדיניות זו לחובת העמותות השונות הפועלות לשינוי המצב ולהציגן כאחראיות לקריסת מערך הרווחה בישראל, או לפחות כשותפות לה.

על פי טענה זו, עצם קיומן של העמותות מאפשר לממשלה להתנער מאחריותה לחוליות המוחלשות ולזנוח אותן לחסדי הגופים הפילנתרופים השונים. ואולם תפיסה זו מבלבלת בין שני מושג יסוד אשר הכרחי להבחין ביניהם על מנת להבין את התמונה לאשורה: הפרטה, ומיקור-חוץ (אאוט-סורסינג).

בניגוד למדיניות ההפרטה, אשר מעבירה בפועל את הבעלות והאחריות על השירותים לידיים פרטיות, ארגוני המגזר השלישי אינם בבחינת תחליף לזיקה החוקית, המוסרית והציבורית בין הממשלה לבין קהל היעד של מקבלי שרותי הרווחה, אלא מהווים כלי מקצועי ויעיל המאפשר מתן שירותים אפקטיביים הרבה יותר, שמשלימים את השירותים שהמדינה מעניקה.

למעשה, שיתוף הפעולה בין הממשלה לבין עמותות הרווחה לא רק שאיננו מעיד על התנערות המדינה מאחריותה אלא שהוא מהווה עדות להכרתה באחריות זו, בין היתר על ידי הקצאת תקציבים, הצבת אמות מידה איכותיות לפעולת העמותות ופיקוח על התנהלותן.

בישראל מתקיימת פעילות עניפה ומגוונת בתחומי הרווחה השונים. אילו רצתה המדינה לספק את כל השירותים הללו בעצמה ישירות, ללא ספק היה הדבר פוגע באיכות ומן הסתם גם בכמות הפעילות. במקום זאת היא מבכרת לאפשר פעילות זו באמצעות עמותות וגופים אשר פיתחו במהלך השנים היכרות עמוקה עם השטח ומיומנויות מקצועיות מרשימות.

אחת הדוגמאות המובהקות לכך היא חוק ביטוח סיעוד לקשישים המיושם באמצעות חברות סיעוד פרטיות. הממשלה, אשר נושאת ומכירה באחריותה לרווחת האוכלוסיה הקשישה במדינה, מעמידה לרשות חברות הסיעוד המחזיקות בכוח אדם מקצועי ומיומן את התקציבים הדרושים, מגדירה את תחומי האחריות שלהן ומפקחת על פעילותן. שיתוף פעולה זה מבטיח היענות מהירה ומלאה יותר לצרכי הקשיש וחוסך ממנו ביורוקרטיה מסורבלת ומיותרת שעבור רבים עלולה היתה להיות הרת אסון.

יתרה מזאת, הקשרים שמכוננת המדינה עם ארגוני המגזר השלישי ושיתוף הפעולה שהיא מעודדת בין הארגונים עצמם רוקמים למעשה רשת ביטחון חיונית אשר צפויה להוכיח את עצמה בעיתות חירום ומשבר. הוכחה עצובה לכך סיפקה מלחמת לבנון השניה, כאשר המגזר השלישי איפשר בפועל את המשך תפקודו של העורף גם בתנאים הקשים שנוצרו.

בסיכומו של דבר, פעילות ענפה ואפקטיבית של המגזר השלישי הינה עדות לדמוקרטיה מעורבת ואחראית אשר תרה אחר הדרך הטובה ביותר לספק לאזרחיה את השירותים להם הם זכאים. נכון הוא שכמו בכל תחום אחר, גם כאן נדרשת עין ציבורית פקוחה ובוחנת אשר תוודא כי הממשלה לא מתחמקת מן המוטל עליה וממלאה את חובתה בצורה הראויה ביותר, אך פגיעה במגזר השלישי לא תשרת מטרה זו במאום. אדרבא, היא תחליש את יכולתה של הממשלה לעמוד במחויבויותיה ותחזיר אותנו אחורה.

במדינה דמוקרטית יש מקום ותפקיד לשלושה מגזרים: המגזר הממשלתי הציבורי, המגזר והעסקי, והמגזר השלישי למען חברה אזרחית בריאה ומתפתחת.

ד"ר ירון סוקולוב, מנכ"ל מנהיגות אזרחית, ארגון הגג של העמותות בישראל, ומרצה במרכז ללימודים אקדמיים