הריקוד שאינו נגמר

הגיע הזמן שמישהו ישים את הדברים על השולחן. שמחת תורה הוא חג ממזר. הוא בא אליך בהפוכה, בלי יחסי ציבור כמו של ראש השנה ויום כיפור ואז הוא עוקץ אותך מאחור. בכלל לא היית מוכן לזה. להגיע לארוחת צהריים אחרי חמש שעות וחצי של תפילה? מה, לא נגמרו כבר הימים הנוראים?

לתפילה שלא נגמרת בראש השנה כבר התרגלנו. כולם יודעים שזה מגיע. קונים מקומות בבית הכנסת, באים עם המחזור ומודדים את ממוצע העמודים לשעה של החזן (קריאת התורה לא בחישובים). היי דרדסבא, התפללנו יותר משנתפלל או שנתפלל יותר משהתפללנו? 

אחר כך מגיע יום כיפור. חכמינו אפילו ויתרו על "עלינו לשבח" שאחרי מוסף כי בקושי מסיימים את תפילות הבוקר וכבר ממשיכים למנחה ונעילה. פה ושם הלב מתרונן מפיוט שמדלגים עליו, אבל אפילו לא מודדים את הזמן. הרי בסופו של דבר, כולם מסיימים ב-17:52 בדיוק (ככה היה כתוב בעיתון).

ואז, בלי שאתה מוכן לזה באמת נופל עליך הפרומו של שמחת תורה - הושענא רבה. בסתם יום של חול המועד מתפללים מזמורים של שבת, ומקיפים את הבימה במנטרה של "הושע נא". אפילו מסדרי התפילה כבר חמדו לצון וקראו לזה "הושענות", קצת כמו לקרוא לפסוקי דזמרה "הללויות". 

גמרנו עם זה, ובערב מגיעות ההקפות הראשונות. ספרתם שבע הקפות? חכו עוד קצת - עוד שיר או שניים, או שבע, או עשר. "עד כאן הקפה ראשונה". מזל שזה לא יריחו, רק חסר לנו עוד אסון ורסאי.

מיצינו? לא ממש. בבוקר נופלות עליך עוד הקפות רבתי. השירים מאתמול חוזרים. מדי פעם מבליחים בשיר חדש, ובהקפה החמישית כבר מסתובבים איזה דקה בשקט, עד שמישהו מבריק בפסוק שעוד לא שרו.

פה ושם מישהו אפילו מתחיל שיר ילדים מהגן. מלאי פריד ובן-דוד כבר נגמר. "עד כאן הקפה שביעית". מה אתם נושמים לרווחה? כולם פה עוד צריכים לעלות לתורה. כאן נפתח ספר, ובחדר הצדדי, ובחוץ, ו"מי שבירך את האבות הוא יברך את הבנים ונאמר אמן". ומי עוד לא עלה?

אחרי תפילת הגשם ומוסף, עולה הרעיון הגאוני להצמיד את מנחה - כי כבר מותר ושיהיה זמן לישון בצהריים. אז מתחילים לאכול צהריים ב-14:30, וכשמסיימים כבר לא באמת שווה להניח את הראש. החג נגמר, אבל לא ממש. תגידו, למישהו נשאר כוח להקפות שניות?