האמת המרה

קשה לבחון סדרת מתח דרמטית על פי פרק או שניים, לפחות בכל הקשור לעלילה. דרמות שכאלה נבחנות, בין היתר, גם על פי הטוויסטים המתוחכמים והמפתיעים שהתסריט טומן בחובו, ואלו מטבעם נוהגים לצוץ לקראת סוף הסדרה.

האמת העירומה. לא עומדת במבחן דרמת המתח (צילומים: אלדד רפאלי)

מהבחינה הזו, "האמת העירומה" של האחים בני ואורי ברבש, שעלתה אמש (ד') בערוץ 10, לא צלחה את המכשול הראשוני שלה. היא מתאימה אולי לעידן שבו נאלצנו - מכורח המציאות נטולת ריבוי הערוצים - לצפות בכל מה שהאכילו אותנו. אולם הזמנים השתנו: בארה"ב, סדרות מהז'אנר מתאמצות לרתק את הצופה באמצעות פתיחה אינטנסיבית רוויית אדרנלין (ע"ע "Damages" המבריקה בכיכובה של גלן קלוז, למשל).

אנחנו כבר לא כל כך קלים להשגה, ושיחות רדומות וקלישאתיות בחדרי החקירות, בלי פלאשבק אחד לנחמה או לפחות הצצה מלאת מיסתורין למה שצופן העתיד, לא צפויות להותיר אחריהן מכורים רבים - גם אם השחקנים עושים עבודה נהדרת.

שאנטי, שאנטי

אשכנזי וקרטיס ב"אמת העירומה". סודות ממוחשבים

על פניו, הבסיס העלילתי נשמע מעניין, גם אם לא מפתיע במיוחד. אלא שלברבשים יש זמן, הם לא ממהרים לסחוף אתכם – בכל זאת, יש עוד 15 פרקים למלא. נדמה שהכל מתנהל בתוכנית על מי מנוחות – פה איתור שיחה סלולרית, שם רמזים על אופיה הגבולי של הנערה הנעדרת. הכל טיפין-טיפין, כשעל מרבית הזמן משתלטת החקירה עצמה – שלא טורחת לקדם עצמה לאיזושהי נקודה מכרעת, אלא מזגזגת לה בין רגעים דרמטיים מאופקים וסמי-חושפניים.

אין כבר מקום היום – בעידן "אבודים" ו"גיבורים" – לסדרה שעובדת ב"שאנטי" ומסתפקת בשוט מפתיע של כמה שניות בסוף כל פרק. הסטנדרטים השתנו, בארץ ובעולם, ונדמה שב"אמת העירומה" לא השכילו להבחין בכך.

אין ספק שמבחינה עלילתית, הסדרה עשוייה להפתיע. ייתכן שנגלה שמדובר בתסריט מבריק, לכשיצטברו הרמזים לכדי תעלומה מרובת רבדים. אלא שפרקיה הראשונים לא מותירים הרבה סיכויים לכך שרובנו ניחשף לפתרונה של התעלומה.