מגפת פגע וברח - האמת מאחורי ההיסטריה
תאונת דרכים אחת שהרעידה מדינה שלמה, הרימה גל עצום של דיווחי תאונות פגע וברח בכלי התקשורת. האם באמת מדובר במגפה חדשה שמאיימת על כולנו, או שמישהו לא רצה לקרוא היטב את הנתונים היבשים?
"תאונת דרכים שנפגע בה אדם, ושנהג הרכב המעורב בה נמלט ברכב הפוגע ממקום התאונה, ולחילופין, הנהג נמלט והשאיר את הרכב במקום התאונה" - כך מכנה המשטרה תאונת פגע וברח, אירוע מהסוג אליו נחשפנו בימים האחרונים במנות גדושות. תאונה שמסביב לעולם, ולא רק בישראל, זוכה להתייחסות חמורה במיוחד מצד בתי המשפט, התקשורת והציבור הרחב, בעיקר כאשר תוצאותיה קטלניות. אבל מעבר להתנהגות השפלה ולתוצאות המחרידות, האם באמת מדובר בתופעה מזעזעת ההולכת ומתפשטת, כפי שניתן היה להניח ממבול הסיקור התקשורתי של הנושא?
יותר תאונות? יותר דיווחים!
לפני שנבדוק מה בדיוק מביא נהג פוגע לברוח ממקום תאונה, ולמה פתאום כולם שומעים על התאונות האלה, הנה סטטיסטיקה מאירת עיניים. במדינת ישראל, במשך למעלה מעשור השנים האחרון, נשמרה באופן קבוע רמת נפגעי תאונות פגע וברח. במשטרת התנועה יודעים לספר כי בממוצע נרשמת בכל יום תאונת פגע וברח אחת, ברמת חומרה שונה. במהלך שנה נרשמות כ-300 תאונות פגע וברח עם פצועים קל ובינוני, כמה עשרות פצועים קשה ואנוש, וכ-15 תאונות קטלניות. לפניכם טבלה המסכמת את מספר תאונות הפגע וברח הקטלניות ב-13 השנים האחרונות, ובכמה מהן נתפס הנהג:
| שנה | תאונות | גילוי הפוגע | אחוזי הצלחה |
| 1996 | 11 | 4 | 36% |
| 1997 | 12 | 7 | 58% |
| 1998 | 13 | 7 | 54% |
| 1999 | 18 | 8 | 44% |
| 2000 | 17 | 14 | 82% |
| 2001 | 19 | 16 | 84% |
| 2002 | 17 | 14 | 79% |
| 2003 | 13 | 9 | 69% |
| 2004 | 12 | 8 | 67% |
| 2005 | 20 | 15 | 75% |
| 2006 | 23 | 18 | 78% |
| 2007 | 11 | 10 | 91% |
| 2008 | 13 | 9 | 69% |
- מקור: משטרת ישראל
- הערה: נתוני 2008 הם עד התאריך 21.10
עיניכם הרואות. אם נרשם שינוי סטטיסטי כלשהו, למשל במהלך השנתיים האחרונות, הרי שהוא מעיד דווקא על שיפור המצב, הקטנת מספר תאונות הפגע וברח הקטלניות. גם בנוגע למספר הנהגים שנתפסו לאחר שברחו, נרשמת רמה גבוהה יחסית לשנות ה-90'. רק זכרו: מדובר בתאונות פגע וברח עם הרוגים. יש עוד כמה מאות תאונות כאלה עם נפגעים, שאליהן קשה יותר להתייחס.
כדאי לזכור כי משטרת ישראל מתהדרת באחוז גבוה של פענוח מקרי תאונות פגע וברח קטלניות, אך לא ממהרת לחלוק עם הציבור את נתוני תפיסת הנהג הבורח, לגבי תאונות קשות. מסמך מפורט שהכינה עמותת אור ירוק בנושא, מגלה כי מתוך כמעט 50 תאונות פגע וברח קשות שנרשמו השנה, רק בחמישית (פחות מ-20%) נתפס הנהג האחראי. כך שבשום אופן אין הצדקה ליצירת מצג חיובי של סוף-בורח-לתפיסה, כפי שמציגה המשטרה וכפי שמצטטים אותה כלי התקשורת. אל אלה עוד נגיע בהמשך.
קורבן תאונת פגע וברח - ינואר 2007, כביש 4 (תצלום: רענן בן צור)
אגב, במדינות מערביות אחרות, בניגוד לישראל, נרשמת דווקא עליה ניכרת במספר תאונות הפגע וברח הקטלניות. בארה"ב, מתוך כל הולכי הרגל שנהרגו בתאונת דרכים, אצל כ-20% מדובר בפגע וברח. זו עליה חדה, המקבלת ביטוי יוצא דופן דווקא במדינת קליפורניה. בבריטניה, כעשירית מכלל התאונות הקטלניות על נפגעים נוספים, הן תאונות מסוג פגע וברח. ואף זו עליה חדה שנרשמה בעשור האחרון.
מי בעצם דורס ובורח?
סגן ניצב נועם בגיינסקי, רמ"ד תאונות דרכים במשטרת התנועה, הפך למרואיין מבוקש מאד בימים האחרונים. בגיינסקי, אחרי כ-20 שנה במשטרה ועד לתפקידו האחרון חוקר התאונות הראשי של במחוז תל אביב, שולף בקלות ובמהירות כל פרט ופרט על תאונות פגע וברח. הוא מחלק את סוגי הבורחים לשלוש קבוצות עיקריות, כמקובל בעולם - אלה שברחו כי אבדו עשתונות, אלה שעשו זאת כי הבינו עד כמה חמור המעשה שעשו ומה השלכותיו עשויות להיות, ואלה שפשוט מכונים אצלו "עבריינים".
אבל במשטרת ישראל, כך הוא טוען, אין שום חיתוכים נוספים. לטענתו, אין בנמצא פרופיל של נהג שעשוי להיות מעורב בתאונת פגע וברח יותר מאחר, וכך גם לגבי כלי הרכב, הכביש או השעה. בבריטניה דווקא יודעים לצייר פרופיל מדויק למדי של עבריין פגע-וברח - גבר צעיר, ללא שנות ניסיון רבות מאחורי ההגה, תוך נהיגה תחת השפעת אלכוהול בשעות הלילה בין חצות ל-03:00, בכביש עירוני בו המהירות המרבית 60 קמ"ש וברכב גדול יחסית, מסוג כביש-שטח למשל. וכן, אם תאונת הטויוטה לנד-קרוזר השחורה עולה בראשכם, זה לא במקרה.
"מערכת המשפט רואה בחומרה"
לא רק הציבור בוחל בבורחים מתאונות. המשטרה רואה בהם רוצחים, כפי שכינה ראש אגף תנועה את נהגי הטויוטה לנד-קרוזר, ומעניקה קדימות ברורה ומשאבים ניכרים לחקר תאונות מסוג זה. אבל גם בכירי השופטים מתבטאים בחומרה רבה כנגד התופעה. מסמך שהפיצה עמותת אור ירוק כולל את הציטוטים הבאים:
השופטת עדנה ארבל למשל, אמרה כי "...יהא מצבו של הנפגע אשר יהא, הפקרתו על-ידי הנהג הפוגע כאשר אף בראייתו שלו יש סיכוי שהנפגע עודנו בחיים, מבטאת אדישות וחוסר אכפתיות משוועים... עד כדי זלזול בוטה בחיי-אדם... בסיטואציה זו נדרש הנהג הפוגע לעמוד בחובה המינימלית המצופה מכל בן-אנוש..."
כביש 5, צומת ירקונים, ינואר 2006. עוד קורבן פגע וברח (תצלום: זק"א)
השופט מישאל חשין התייחס לכך ואמר כי "...חומרה וכיעור אלה שבמעשה הנהג הביאו לבריאתה של העבירה ולקביעת עונש חמור בצידה: תשע שנות מאסר... מעשהו זה של הנוהג הבורח פוגע בשורשי הסולידריות החברתית והאישית המינימלית לקיומה של חברה תקינה. בריחתו של הנהג מן המקום היא מעשה אנטי-חברתי ואנטי-מוסרי מובהק..."
השופט דוד רוזן מתבטא עוד יותר בחריפות: "עבירה של הפקרה אחרי פגיעה הינה עבירה העוטה כסות של חרפה על מבצעה. עבירה זו מצביעה על אישיות בלתי מוסרית ועל תת רמה אנושית...".
ומי רוצה להעצים את התופעה?
מי בעצם לא. משטרת ישראל למשל, השתמשה בתאונת הפגע וברח שזעזעה את המדינה, כדי להגביר - ובצדק רב, יש לומר - את המודעות הציבורית לעניין. אבל המשטרה הרי אינה זוכה לאוזן קשבת ציבורית, אם כלי התקשורת אינם משמשים לה כשופר מהדהד. וכאן למעשה אפשר למצוא את הסיבה העיקרית לגל תאונות הפגע וברח שהציף את הציבור לפתע פתאום.
כותרות ראשיות וכפולות עמודים במדורי חדשות בעיתונים, כתבות מקיפות ופותחות-מהדורות ביומני חדשות בטלויזיה, אין-ספור דיוני אולפן בתכניות רדיו פופולריות, וכמובן ידיעות מרכזיות באתרי החדשות באינטרנט. כולם דיברו על פגע וברח, כולם כתבו וצילמו פגע וברח. עורכי חדשות, צמאים לכל בדל עניין שיזעזע סוף סוף את הציבור המקומי בעל סף הרגישות הנמוך, מצאו לנכון להסביר לנו כי מדובר ב"מגפה", "תופעה", "התפתחות מדאיגה", כולן מילים מנחות האמורות להזיז את ישבן הקורא-צופה אל קצה הכסא, בהמתנה לקראת החשיפה והגילוי המבעית הבא.
לא משנה לאיש במערכות החדשות ההיסטריות, שהמספרים מדווחים על אחוז די קבוע של תאונות פגע וברח מסך תאונות הדרכים במהלך השנה. ואם להיות אופטימיים במקצת, אפילו על ירידה מסוימת, בניגוד מסוים למגמה עולמית. מצבנו אמנם אינו טוב, ואשמים בתאונות פגע וברח צריכים להיענש בחומרה יתרה. אבל ביחס לעולם מצבנו לא רע, ואפילו טוב. מספר התאונות אינו עולה, ואף יורד.
מצד שני, כמו שכל עורך חדשות מתחיל ידע להסביר לכם - למה לקלקל סיפור טוב ועסיסי, עם סתם עובדות יבשות?
לפנייה לכתב/ת 
