בראשית. מדריך למשפחה במשבר

הסיפור:

אדם הראשון נברא, והוא מצטווה בציווי יחיד שאוסר עליו לאכול מעץ הדעת הנמצא בגן עדן.  (בראשית ב' טז – יז)

אדם הראשון כידוע נכשל ונוגס בעקבות אשתו מפרי העץ האסור. העונש האלוקי לא מאחר לבוא, נשים לב לטיבו של העונש. העונש לשלושת השותפים בחטא, הנחש המפתה, האשה המפותה והמפתה והאדם הוא כפול. עונש אישי ועונש מערכתי. העונש האישי קשור בסבל שנגזר על כל אחד מהשותפים לחטא.

עונשו של המין הנשי: "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים..." - קשיי הלידה וההריון נגזרו על חוה , האשה הקדמונית בשל חטאה המוסרי.

עונשם של הגברים: "בְזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" – האדם הראשון גזר על זרעו אחריו את עונש המוות, ואת עמל הפרנסה האינסופי.

אך העונש הוא גם מערכתי. מערכת היחסים של האיש והאישה נפגעה לעד: "אֶל הָאִשָּׁה אָמַר וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ".

פסוק קשה הדורש הבהרות רבות, שלא נוכל לפרטם כאן. אבל דבר אחד ברור האינטימיות נעלמה מהחיים של המשפחה. היחסים לא סימטריים. האישה מתוארת כמשתוקקת אל קירבת הבעל. היא רוצה את החום שלו, את מבט עיניו, היא זקוקה לנאמנות המוחלטת שלו, היא רוצה להתמזג איתו. השימוש 'בתשוקה' כמבטא את משיכת האישה אל האיש מדגיש מאד את הצדדים האינסטינקטיביים והרגשיים ולא את הבחירה המודעת הנשלטת. היא נמשכת כפרפר אל האש, והוא מניפולטיבי, תועלתני, מחושב, מנצל "והוא ימשול בך". השוו את התיאור המסובך הזה אל מצבה של המשפחה הראשונית לפני החטא: וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת:

האשה היא "עצם מעצמו" של האדם. הקשר בניהם הוא החזרת העצם למקומו, קשר של התמזגות והתאחדות. עד כדי כך שבעתיד:

עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד:

הקשר הזוגי חזק יותר מהקשר ההורי, כי האדם מתמזג עם עצמו. על כן הוא יעזוב את הוריו ויתמזג עם החלק החסר שבו, וההפך. ומכאן לאינטימיות הגדולה ביותר. הבושה המאפיינת את המין האנושי מחליפה את מקומה בהתגלות מוחלטת, בהתמזגות גמורה.

וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ: (בראשית ב' כג-כה)

כל זה נעלם. יחסי תשוקה –שליטה החליפו את ההתמזגות והאהבה השלימה.

הלקחים:

האם העונש שנגזר על אדם וחוה הוא שרירותי? האם הוא עונש נטול קשר אל החטא? התשובה היא לדעתי לא. החטא קשור ישירות לעונש: הבה נראה את מה שהלך לאיבוד בעקבות החטא:

א. איפוק – אדם וחוה, כל אחד בתורו נענה לפיתוי. המיידי הקורץ והמושך חזק יותר מההחלטות והעקרונות ארוכי הטווח. הקשר לא יוכל להחזיק מבלי היכולת להשליט את השכל על הרגשות ובכך לווסת ולרסן אותם. ובשפה מודרנית: "ראו מה בניתם יחד, כמה הישגים משותפים, ילדים מוצלחים, הבית שחלמתם עליו, קניתם ושיפצתם, החברים, הקהילה.....כל זה בגלל רגע מתוק של פיתוי?".

ב. חוק, מצווה – הגבולות והיעדים לא יכולים לבוא רק 'מבפנים' , מה שמכונה מוסר אוטונומי. זה שברירי ונתון לתנודות. האדם זקוק לגבולות ויעדים הבאים מבחוץ. "מבחוץ" זה יכול להיות הקודים הפנימיים של המשפחה המורחבת, הקהילה, המדינה - אלוקים.

ג. אגואיסטיות – יש לך יעד, יש לך מצווה. אך השותף השלישי הסמוי 'אלוקים' הוא יותר נפקד מאשר נוכח בחייך. ואז כשהוא נפקד, גם לא תמיד רואים את הילדים , הנפגעים העיקריים. לא רואים את בן/בת הזוג. האדם מרוכז במה שגורם לו סיפוק אישי והועלם סביבו מתמוטט.

ד. אמינות, נאמנות – החטא, מוביל לשקרים הקטנים, דיווחים כוזבים, כפל לשון, כל אלה גם אם הם לא מזוהים על ידי בן הזוג במודע, הם קיימים ומחלחלים. כחש ומרמה הם הסרטן של היחסים העמוקים. אי אפשר להגיע לאינטימיות כשמכזבים ומטעים.

ה. מטרה משותפת – הצו האלוקי "החיצוני" היה להם, לאדם וחוה, למטרה משותפת. התא המשפחתי לא רק חי למען עצמו ולמען ספק את הצרכים החומריים והנפשיים של בני הזוג. צריך גם מטרה ותכלית, צריך יעד חיצוני. תא חי בגוף צריך לזכור שהוא חי גם למען התאים האחרים בגוף. כשיש מטרה יש פחות משאבים למריבות ומתחים יש לנו הרי למען מה לחיות ולפעול.

ו. לכל זה קוראים - אלוקים – הלקח הכי מרכזי הוא, האינטימיות וההתמזגות ההדדית של אדם וחוה תלויה ביכולת שלהם למצוא את האלוקים שבתוכם, דהיינו את המשותף העמוק שבניהם. הם הרי אנשים שונים, הוא זכר היא נקבה, הם באו מרקעים שונים, תכונות אופי שונות, מה ידביק אותם זה לזו? נדרשת יותר מאשר תשוקה עוצמתית וחולפת. נדרש יותר מאשר כוחנות ושליטה. מהזוג נדרש לחשוף את הרכיבים הנפשיים העמוקים שבו. בשביל כל זה נדרש מאמץ, הספונטאניות הרומנטית היא אש של קש, נדלקת מהר וגם כבה מהר. על מנת לכונן ברית, צריך להכניס את הציווי החיצוני שיחייב אותנו למצוא את האלוקים בתוכנו.