ברוך שובך, ברק

ברק מרשל חוזר לישראל אחרי שמונה שנים של היעדרות וכמה טוב לראות אותו שוב. מרשל, כוריאוגרף ומוזיקאי מחונן שחי כמעט עשור בארה"ב, חוזר ליצור אחרי שמונה שנות שתיקה בעקבות פציעה ועושה הרושם שיש לו הרבה מה לומר.

אולי בגלל הגעגוע, הרעב, ההיעדרות הממושכת מחדרי החזרות ומהבמה, יצירתו החדשה "Monger", שעלתה בסוף השבוע בבכורה עולמית בפסטיבל תל-אביב דאנס, היא פרץ מתמשך וקוהרנטי של דיבור. אין בה רגע מנוחה. במובן זה, מדובר ביצירה דורשנית מאוד עבור הרקדנים אבל לא פחות, עבור הכוריאוגרף.

"Monger" של ברק מרשל. כוריאוגרפיה מדברת (צילומים: רן בירן)

מרשל לא "מְבַרְבֶּר" לרגע, הכוריאוגרפיה שלו "מדברת" רצף קוהרנטי של אינסוף תנועות. מבחינה זו, מדובר בעבודה שדורשת קהל אקטיבי, קשוב ומכוונן. במילים אחרות, עדיף שלא למצמץ תוך כדי צפייה. כאן כל רגע חשוב, לכל תנועה יש משמעות בתוך המכלול. "Monger" היא בעצם עבודת דרמטורגיה משובחת שמקפלת בתוכה תיאטרון מצבים. רק שפה הטקסט אינו מדובר, הוא נרקד.

מעבר לאסתטיקה, הכוריאוגרפיה של מרשל מדקדקת בפרטים, התנועה אקספרסיבית, ברורה, מהירה, עצמתית אבל לא כוחנית. ההיפך, יש במילים שהוא רוקם בִּתְנועה, הרבה מאוד עדינות וגם חמלה. הרקדנים בעבודה הם משרתים שכלואים בתוך סיטואציה של שולט ונשלט, חזק וחלש. זו עבודה שמתייחסת להיררכיה, באופן כללי, לדינאמיקה בין המעמדות ובסופו של דבר בהתרת הכבלים.

בתכנייה כותב מרשל כי מקורות ההשראה ליצירה הם הביוגרפיה של הסופר הפולני ברונו שולץ, המחזה "המשרתות" מאת ז'אן ז'נה וסרטו של רוברט אלטמן, "גוספורד פארק". על פניו, שלושה מראי מקום מעוררי ציפייה שלא לומר אילנות גבוהים להתלות בהם, אבל התוצאה הסופית מוכיחה את עצמה. דרך המסננת של מרשל ורקדניו, מתקבלת יצירה שמביאה וריאציה מרתקת ורעננה על הנושא הטעון, המורכב אך גם המטופל לעייפה - "עולמות עליונים" ו"עולמות תחתונים", אדונים וּמְשרתים.

"Monger". תענוג צרוף של טעמים

בניגוד ללא מעט יוצרים במחול העכשווי שנוהגים למחוק את זהות הרקדנים שלהם לטובת אנסמבל משוכלל ואחיד, מרשל דווקא מבקש להדגיש את השונות של כל אחת ואחד מרקדניו. החלטה נבונה, בעיקר כשמדובר באסופה מרשימה של רקדנים כמו ארתור אסטמן, ענבר נמירובסקי, אילנה בלסן ויואב גרינברג, שהתנועה שלהם היא תענוג צרוף של טעמים.

אז כן, היוּניסוֹנים שלו מתרחקים במכוון מאותו "ניקיון" תנועתי ואחידות שהעין מורגלת בהם בדרך כלל בעבודת אנסמבל. זה לא מפריע. אולי מפני ש"Monger" אינה עבודה לצפייה חד פעמית. רוב העבודות המצוינות, אגב, הן כאלה. הכוריאוגרפיה של מרשל רווייה בניואנסים, מציפה את העין בתנועות, דימויים וכוונות. התנועה פיזית מאוד, מהירה, אנרגטית. כמו פס הקול שבנוי כשמיכת תלאים צבעונית ואקלקטית, כך גם את התנועה אפשר לפרק לחלקיקים ושכבות.

סיפורי ידיים

האם הנגיעות האתניות, שקיימות לא רק בפסקול אלא גם בתנועה עצמה - בעיקר בזרועות, בכפות הידיים, בפלג הגוף העליון ובראש - קשורות בביוגרפיה הפרטית של מרשל, בנה של הרקדנית והכוריאוגרפית מרגלית עובד, ממייסדות להקת ענבל? סביר להניח שכן. התנועה שלו מתחילה בידיים שמספרות אלף ואחד סיפורים. הן דוחפות, הודפות, עוצרות, מפלסות דרך, מסתירות, מורות על כיוון, מסתלסלות ומתפתלות.

אבל לא רק אתניות יש כאן. "Monger" היא שמיכת תלאים גם במובן הרחב יותר של המושג המשומש מדי במחוזותינו: "רב-תרבותיות". יש כאן אמריקה ומזרח תיכון ומזרח רחוק וקצת הודו, תימן כבר אמרנו וגם היהדות פה ברקע. למעשה העבודה הזו היא ערב רב של תבלינים ומקצבים. ואם כבר קצב, מרשל לא מפחד לקחת את הזמן, לנשום עם רעיון ולפתח אותו. כך למשל, באחד מחלקיה הנפלאים של היצירה בה נמסים הרקדנים לתוך הרצפה. התנועה רוחשת כמו גלים של ים, נמשכת ומתמשכת מהרצפה היא עולה וגועשת, שוככת וחוזרת חלילה.

האהבה של מרשל למוזיקה כתובה לאורכו ולרוחבו של פס הקול המסעיר של היצירה הזו. ברגוביץ' עם הנדל, טומי דורסי והבלקן ביט בוקס, מרגלית עובד וורדי. כולם שם. גם במוזיקה, כמו בבחירות הדרמטורגיות והכוריאוגרפיות, ההומור הוא חלק בלתי נפרד מהדיאלוג עם הקהל. "Monger" היא עבודה מרשימה כמכלול אבל גם כשפורטים אותה לחלקיה. מעצב התלבושות, מאור צבר, ממקם את הצופה בתוך עולמה הספציפי של היצירה מבלי להשתלט עליה. פס הקול הוא חגיגה משוגעת של מקצבים ומצבי רוח. הכוריאוגרפיה גם היא מרתון גועש של תחושות וקאסט כזה של רקדנים שכבר מזמן לא התאסף סביב יצירה "עצמאית" אחת בישראל. "Monger" היא בפירוש ערב של כיף. יש לקוות שהצלחתה של היצירה תגרום למרשל לא להתמהמה זמן רב מדי עד העונג הבא.