מי מפחד מהלוחם הדתי?

בשבוע שעבר, בשמחת תורה, נערכו הקפות באחד מבסיסי ההדרכה של צה"ל. היו שם פרחי קצונה קרביים, רובם חילונים וחלקם עולים מחבר העמים. כולם השתתפו בריקודים עם ספרי התורה. אף אחד לא הכריח אותם ולא כפה. זו לא הייתה פקודה וגם לא המלצה. אנשי הרבנות הצבאית לא סימנו את מי שלא השתתף. זה היה צימאון אמיתי: להיות חלק מהעם היהודי. לחוות את החוויה. להיות עם חברים.

זהו רק סיפור אחד מיני רבים המאפיינים את העת האחרונה. גם בצה"ל, כמו בחברה הישראלית, רוצים לדעת יותר, הרבה יותר. בעיקר על שורשי התרבות היהודית, על מושגים שבשפה ועל יסודות הלאום העומדים ביסודה של המדינה. ישראל היא מדינה יהודית, קובעים חוקי היסוד שלה, והחיילים בני כל הדתות המגינים עליה והבוחרים לומר "אחרי", מבקשים לדעת. רוצים לחדד מה באמתחתם, מהי דרכם ובשם אלו ערכים הם יוצאים לדרך וגם לקרב.

הבעיה היא, שמעטפת החינוך הכוללת כשלה, זו שבבית וזו שבבית הספר. מערכת החינוך הממלכתית מהססת וכושלת בהנחלת ערכים ובהפנמת ידע בסיסי ביהדות. ובבתים רבים שוררות אדישות והתעלמות. במילים אחרות: מושגי יסוד, החייבים להיות חלק מהשכלתו של כל ישראלי באשר הוא ישראלי, הם בגדר ספר חתום לחלקים ניכרים של החברה הישראלית – וכפועל יוצא מכך גם של חיילי צה"ל. לא אחת מתלוננים נבדקים לקורסי קצינים כי הפרק הקשה ביותר הוא מושגים ביהדות. פשוט משום שאיש לא לימד אותם את זה. בהעדר ידע בסיסי-ערכי משותף, ובחוסר הכרות עם אבני יסוד שבבסיס המארג החברתי הישראלי - וגם זה של שימושי השפה - לא תמיד ברור על מה נלחמים. ולמה דווקא כאן בארץ הזאת ומהי זכותנו המוסרית מול טענות אויבינו.

המהפכה הצעירה 

לתוך הוואקום הזה נכנסת, כמעט בעל כורחה, הרבנות הצבאית הראשית. פעם, תפקידה המובהק היה לדאוג למשגיחי כשרות, לתחזוקת בתי הכנסת ולאספקת תפילין וסידורים. היום, הדברים הללו נעשים בצורה כמעט אוטומטית, כחלק מהמערך הצבאי כולו – וטוב שכך. אך מצד שני, השטח מבקש: יהדות. כי היום יהדות פירושה תרבות יהודית-ישראלית. אם מתרחשת כיום מהפכה תרבותית בישראל, הרי שזו מהפכת הצעירים הצומחת מלמטה, המבקשת לדעת, המבקשת לגעת.

כאשר מורות חיילות נשלחו במשך עשרות שנים למעברות ולערי הפיתוח – הריעו הכל לחלוציות של הצבא. כאשר חיילים זכו להשכלה בסיסית בעודם במדים – התבקשנו כולנו לתרום לשם כך ללב"י ול"שירותרום". אך כאשר הרב הצבאי הראשי, תא"ל הרב אבי רונצקי, מבקש להעניק לחיילים מעט ידע וחוויה – הוא זוכה לקיתונות של רותחין. אז רגע לפני הכעס – יש להבין, כי אין המדובר בגל של חזרה בתשובה, אלא במהפכה תרבותית-יהודית.

אין זאת, אלא שקיים כמעט הרגל של פחד בלתי נשלט בקרב דור הביניים מפני ערכי היהדות ומפני מה ש"עלול" להתחולל בעקבות הנחלתם. "החיילים עוד יחזרו בתשובה", רחמנא ליצלן. הם יישמעו לרבנים במקום למפקדים. חברים, אל תדאגו: השלמת מנין בקרב צעירים רבים נעשית באופן טבעי. גם בקרב כאלו שאינם מחויבים לשמירת תורה ומצוות. הם נענים, כי החבר הטוב ביקש או כי בעצמם ראו שצריך.

מהלכים אימים

לכך יש להוסיף כתבות שפורסמו לאחרונה בדבר ההשלכות העלולות לכאורה להיות לגידול המתמשך בחלקם של הקצינים חובשי הכיפות במערך הפיקוד הלוחם של צה"ל. שוב קולות רמים נשמעים על חשש שמא לא ניתן יהיה להטיל על הצבא משימות מסוימות. ויש אפילו המנסים להלך אימים כאילו יהיו מי שידירו את רגליהם מצה"ל (כך!) אם ייתפס כ"צבא דתי".

במקרה הטוב, אלו הם חששות שאין להם על מה להתבסס. במקרה הגרוע, זוהי דמגוגיה לשמה. האם קבלת מושגים בסיסיים על שבת, תפילה וכשרות מובילה אוטומטית לחזרה בתשובה? אם זה המצב, אולי צריך למנוע מהחיילים כל מידע שאינו חיוני לתפקידם. למשל: מורשת קרב.

ההתנתקות הראתה, שאין יסוד לחשש שמא חיילים יסרבו לפקודות בשל הוראות רבנים. ובכל מקרה, השימוש בצה"ל לביצוע צעדים פוליטיים שנויים במחלוקת – כמו ההתנתקות – הוא שצריך להחריד באמת את החוששים לדמותו של הצבא. ועוד דבר: אין זה סוד שבשנים האחרונות זוהתה חוסר מוטיבציה בקרב קבוצות הומוגניות להתגייס למערך הלוחם בצה"ל. היושרה, המוסר והאחריות הקיומית מחייבים בדק בית עמוק ללא פשרות. לבוא בטענות למי שכן מתגייסים, תורמים ומשרתים – אינה הדרך הנכונה.

במקום לבוא בטענות לרבנות הצבאית, המנסה להתאים עצמה לצרכי דור המתגייסים המשתנה, מוטב לבדוק (או לפחות להיות ערים) לבית הגידול של הדור הצעיר בארץ, למודלים לחיקוי המאתגרים אותו ולסוכנים התרבותיים המעצבים אותו. המסקנה המפתיעה לטובה תהיה, שלא הכל ריאליטי ולא הכל רייטינג. יש צמא אמיתי לידע, ואותו צריך להרוות.

ד"ר עליזה לביא מרצה במחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר-אילן.