האח הגדול באמת
"משאסרו עלינו להפעיל את המזגן בשבת, הודיע אחד, ברוך שמו, שזה כבר יותר מדי. שהוא בכלל לא מאמין ש'האח הגדול' כתב את ההוראות האלו". העם הנבחר משתתף בתחרות "האח הגדול", מי יודח ומי יזכה בפרס הגדול?
אם יש מישהו בחוץ, זה בטח נראה לו מוזר שאנחנו מקבלים הוראות מלמעלה. אנחנו מאמינים שאם נשמור לעשות את כל מה שהוא אומר, נקבל בסוף את הפרס. כמה יעזבו, כמה יצטרפו, אבל בפרק הבא, זה שאיש עוד לא חזר ממנו, שם מצפה לנו הפרס הגדול.
אז מצאנו את עצמנו סגורים בתוך וילה ענקית, כשאין לנו שמץ של מושג מה מתרחש בחוץ. נכנסו רק המובחרים שבמובחרים, ממש עם סגולה. אחד מאתנו, משה, שמע קול שמדבר אליו. בהתחלה רק הוא שמע, ולא כל כך האמנּו לו. מאוחר יותר כבר שמענו כולנו, או לפחות חשבנו ששמענו. הקול הכריז על עצמו כעל "האח הגדול", טען שהוא כל יכול ושאם נבצע את מה שיבקש, נקבל בונוס רציני מאוד בפרק הבא. הסכמנו פה אחד. היתה לנו ברירה? לא היה לנו שום מושג מה קורה בחוץ ואי הוודאות הרגה אותנו.
משה התגלה כמנהיג הטבעי של הווילה. סגדנו לו. הערצנו אותו. הוא סיפק לנו את כל צרכינו. יותר מכך, הוא נתן לנו טעם לחיים. העניק לנו את הביטחון שקיימת איזו משמעות למעשינו. שיש מי שיודע מה בדיוק אנחנו צריכים לעשות. מכאן ואילך הייתה דרכנו ברורה. מדי פעם נכנס משה לחדר מיוחד כדי לדבר עם "האח" ביחידות והעביר לנו מעטפות עם דרישותיו. נכון, לא תמיד הצלחנו להשביע את רצונו המלא וקיבלנו לעתים קנסות ועונשים. פה צרעת, שם רעב, מדי פעם כרסמו להקות ארבה את הדשא שליד הבריכה. אבל בגדול, כל עוד מילאנו אחר שלל שיגיונותיו הכול תיקתק כמו שצריך.
פתאום, באופן לא מובן, משה עזב. הוא גמגם משהו על זה שזה בגללנו, שלא נחפש אחריו, וזהו. היו כמה שניסו לתפוס את מקומו, אבל זה לא היה זה. למזלנו משה כתב את כל דרישותיו של ה"אח הגדול" בחמישה ספרים, ובהתחלה זה הספיק, אבל לאט לאט החלו פילוגים ומריבות שהגיעו עד כדי כך שהווילה נשרפה פעמיים.
החברים תופסים פיקוד, ואוסרים הכל
לא תמיד היה ברור די הצורך למה התכוון משה בספריו. כמה חברים תפסו פיקוד והחלו לפרש את דבריו, ומשום שלא היו בטוחים בעצמם, אסרו עלינו כמעט הכול. למשל, אם משה כתב שלא לבשל גדי בחלב אמו, הם מנעו מאתנו לאכול שניצל הודו בחמאה. לא שאלנו שאלות, אפילו שהיה ברור לנו שאמו של תרנגול ההודו אינה נותנת חלב. אם זה מה שהאח הגדול רוצה, כך נעשה.משאסרו עלינו להפעיל את המזגן בשבת, הודיע אחד, ברוך שמו, שזה כבר יותר מדי. שהוא בכלל לא מאמין ש"האח הגדול" כתב את ההוראות האלו, ושמהיום ואילך הוא מדליק מזגן גם בשבת. לא רק מזגן, אפילו את הבוילר! לזה כבר לא יכולנו להסכים, והטלנו עליו חרם. אבל ברוך לא התרגש. ישבנו וחיכינו ש"האח הגדול" יכה בו בברק, או לפחות באיזה שחין, אך דבר לא קרה. וכשראו זאת כולם החלו להתקרב אליו. למעשה, רוב דרי הווילה כיום שייכים לקבוצה שמדליקה את הבוילר בשבת.
מאוחר יותר הצטרפו אלינו חברים חדשים. דוברי רוסית, שחומי עור, הודים. כולם טענו שהם חלק מהקבוצה הנבחרת. נקודת השיא מבחינתנו הייתה בקבוצת נשים עטורות תפילין, בעלות מבטא אמריקני כבד, אשר טענו כי מדובר בכלל ב"אחות גדולה" ושכולנו חזירים שוביניסטיים. קיבלנו גם אותן, הייתה לנו ברירה?
כך מתנהלים העניינים עד היום. מהחדר השרוף של משה נשאר רק קיר. מדי פעם אנחנו מנסים לדבר דרכו אל "האח הגדול", אך הוא כהרגלו, אינו עונה. אז אנחנו מניחים לו פתקים ומקווים שהוא קורא. ו"האח הגדול"? נו, אותו כולם שכחו מזמן. אף אחד אינו ממש זקוק לו עוד. הוא אינו מעניין עוד איש, מלבד אותה קבוצה קטנה שמעולם לא הפסיקה להאמין. להאמין במה? בפרס הגדול שממתין להם בגן העדן של הפרק הבא.
_a.jpg)
גרסת 2008
מומלצים
