האיש שהעז. פרידה מיוסי ביילין
למרות הפספוס במרצ, והפוליטיקה הקטנה שהביא ממפלגת העבודה, ייזכר יוסי ביילין כמדינאי מבריק שהעז לחשוב, לומר ולבצע. אפילו אולמרט ולבני מדברים היום בשפתו
שמונה הם היו אז, בשנות השמונים, שמונה מופלאים שנחשבו לעתידה של מפלגת העבודה, לאנשים הנכונים שיתפסו את הגה השלטון אחרי יצחק רבין ושמעון פרס: יוסי ביילין, עמיר פרץ, חיים רמון, חגי מרום, אברום בורג, נוואף מסאלחה, ניסים זווילי ויעל דיין. הם הכתיבו במשך שנים, בדעתנות רבה, את העניינים במפלגת העבודה. מתוך השמונה, לאחר הודעתו של ביילין על פרישה מהחיים הפוליטיים,
נותרו רק שניים, רמון ופרץ. ובקרוב, כך על פי ההערכות, יתלה גם רמון את החליפה, ורק פרץ, שכבר החמיץ את ההזדמנות שלו, יישאר סמל לעתיד שכבר עבר על מפלגת העבודה.
בחדר קטן במלון תל-אביבי, היו השמונה מתכנסים אחת לשבוע, מדברים עד אור הבוקר, קובעים סדר יום ופורצים דרך. הם חשבו, חלמו, האמינו שאפשר לשנות. הם היו הראשונים במפלגת העבודה לדבר על מדינה פלסטינית, לדבר עם פלסטינים, ראשונים לחלום על הפרדת הפוליטיקה מההסתדרות, ולהניף את דגל הפרדת הדת מהמדינה.
שלום למחנה
שולמית אלוני: לא אתגעגע
כתבי ynet
יוסי ביילין עוזב את מחנה השלום, אבל אפילו במפלגתו לא כולם מזילים דמעה. שולמית אלוני: "אנחנו לא חברים כל כך טובים, לכן לא אתגעגע". יוסי שריד: "לכל אדם שעת פרישה". דווקא אפי איתם מחמיא: "כל אזרח צריך להצטער"
כבר אז, ביילין היה יוצא דופן: פוליטיקאי ערמומי, אינטליגנטי, שועל קרבות מנוסה, מ"נערי הבלייזר" של שמעון פרס, שהכין את הדוקטורט שלו תוך כדי נסיעות אינסופיות עם פרס בין סניפי ה"מערך" המפורק, שאיבד את ביטחונו העצמי אחרי שתי תבוסות למנחם בגין. ביילין צמח ליד גדולים, אולם משניתנה לו ההזדמנות - הוא לא פספס אותה כדי לפרוש כנפיים וללכת בדרך עצמאית, דרך של פריצות דרך, אומץ ויושר אינטלקטואלי נדירים.
במשך שנותיו הרבות בפוליטיקה, יותר משאהבו אותו, אהבו לשנוא אותו. ביילין המדינאי ידע להרגיז, להקניט, לשחות נגד הזרם. הוא דחף לדיאלוג עם הפלסטינים, בישל את הסכמי אוסלו, קרא ליציאה חד-צדדית מלבנון, ולא ויתר לרגע על חלום השלום. משנדחק אל מחוץ לכנסת, הוא המשיך במאמצים להתוות דרך להסכם קבע עם הפלסטינים, ולשנות את אופיה של המדינה. כך נולד הסכם ז'נבה, כך נולדו עשרות רעיונות מקוריים הנוגעים לעתידה של המדינה ולעתידו של העם היהודי, ובראשם "תגלית", אחד הפרויקטים החשובים לעם היהודי בארץ ובעולם. אהוד ברק, שמינה אותו לשר משפטים בממשלתו, כינה אותו לא פעם פנטזיונר. לביילין זה לא הזיז. הוא המשיך בשלו.
אבל יוסי ביילין היה גם פוליטיקאי, שלמד, הכיר ויישם את הפוליטיקה הקטנה של מפלגת העבודה על בוריה. השנים הרבות לצדו של פרס לימדו אותו דבר או שניים על תככים ומזימות פוליטיות. כשהתמודד על ראשות מרצ, הביא אל מפלגת השמאל הקטנה גם את השטיקים ואת הטריקים של הבית הפוליטי הקודם, ויישם רבים מהם. אנשי מרצ לא אהבו את זה, אך בחרו בו.
ביילין פספס. מרצ תחת הנהגתו איבדה מנדטים, ואיבדה את דרכה. מבחינה פוליטית, מרצ הפכה ללא רלוונטית, לגוף שבתקופה פוליטית סוערת לא הצליחה להתבלט. מתוך האופוזיציה, היא העניקה את תמיכתה לתוכנית ההתנתקות, אך הציבור לא העניק לה נקודות, ועוד פחות מכך - לא העניקה לה קולות בקלפי. ביילין התקשה לעצב את דמותה של מפלגתו הקטנה, התקשה להגדיר אותה מחדש אחרי המפץ הפוליטי שהוליד את קדימה ושאב לתוכו את המרכז. הוא גם התקשה לשחזר את ימיה היפים של מרצ תחת הנהגתה של שולמית אלוני, כאשר רבבות צעירים מצאו בה משהו חדש ונועז. תחת הנהגתו, מרצ נרדמה, ושקעה בדיכאון קיומי.
למרות זאת, ביילין לא ייזכר כפוליטיקאי קטן, או כמנהיג לא מוצלח של מפלגה. את החותם העיקרי שלו הוא משאיר בתחום המחשבה המדינית. ביילין, יותר מרבים אחרים בפוליטיקה הישראלית, העז: הוא העז לחשוב, הוא העז לומר, וכשיכול היה - הוא העז לבצע. כעת, עם פרישתו מהחיים הפוליטיים, הוא אולי ייזכר כפוליטיקאי שפספס את ההזדמנות שלו, אך איש לא יוכל לקחת ממנו את העובדה שאפילו אהוד אולמרט וציפי לבני מדברים היום ביילינית. ומי שחושב שיוסי ביילין יוותר לרגע על מאבק חייו למען השלום, כדאי שיחשוב טוב: ביילין אומנם עוזב את הפוליטיקה, אך הוא כאן כדי להמשיך להשפיע על עתידה של ישראל.
לפנייה לכתב/ת 
ערמומי ואינטליגנט. ביילין
צילום: אלכס קולומויסקי
קולו בוקע מגרונו של אולמרט
צילום: משה מילנר, לע"מ
מומלצים
