שמים אפריקניים מעל המשלחת באנגולה

עם הזמן, אנחנו מתחילים להתאקלם ולהבין את החיים כאן, לחוות על בשרינו את משמעות החיים כתייר באפריקה -ביקורים בלתי רצויים של חיות למיניהן, עקיצות יתושים המעטרות את גופינו, חלומות לא נעימים בעקבות הכדורים נגד מלריה שאנו חייבים לקחת, ובעיות בריאות כאלה ואחרות התוקפות אותנו בתורות.

אבל לאט לאט, הגוף מתחשל ומתרגל, והעבודה שהופכת אינטנסיבית מיום ליום,

משכיחה מאיתנו גם את אלה. אחרי כשלושה שבועות בוואקו קונגו, העבודה שלנו מגוונת ומשתנה. מירב זמננו וכוחנו מושקעים ב"בית התרבות" בעיירה - מעין מתנ"ס מקומי המנוהל על ידי ענת פרל. מידי צהריים, אנחנו מגיעים לבית כדי לשחק ולהפעיל את הילדים. אלו, שכבר התרגלו לבואנו, מחכים בהמוניהם בכניסה למרכז ורצים בשמחה לעברנו.

כשהגענו לכאן, נדהמנו לגלות שלילדים במקום אין כמעט שום פעילות והמרכז ריק ממשחקים למיניהם. הדבר הראשון שעשינו היה להכין איתם משחקים מחומרים ממוחזרים, וכעת כבר יש שם דמקה מפקקי בקבוקים, באולינג מבקבוקי מים, דומינו, פאזלים ומשחקי זיכרון מקוביות עץ משומשות מאתרי בנייה, וסולמות וחבלים מחתיכות עץ. עם הנערים הגדולים לאט לאט נוצר קשר אישי, ואנו משתדלים כמה שיותר להכניס אותם לעניינים כדי שכנעזוב, יהיה מי שיתפוס במושכות.

התרגשנו מאוד כשארבעה נערים קבועים שלנו, הגיעו לבקר את ענת ומור הג'ינג'ית כששכבו חולות. ערן, זאבי ומיכל הופתעו לגלות במהלך הכנת שעורים עם הנערים, שהחומר לבגרות במתמטיקה מסתכם בשברים פשוטים, ושכדי להצליח במבחן, צריך לא רק לדעת את החומר, אלא גם לשלם שוחד למורים.

הילדים ממחישים עבורנו עולם שונה מאוד משלנו. רבים מגיעים למרכז ישר מעבודות הבית. ילדות בנות 7 עם אחיהם התינוק על הגב, בגדים בלויים וקרועים ופנים מלוכלכות. חלקם גרים בבתי בוץ, עם גג דולף וללא מים זורמים. פעמים רבות הם מגיעים חולים ולצערנו, נשלחים הביתה כדי שלא ידביקו את האחרים.

לפני כשבוע נתקלנו בלאיטה, ילדה בת 10 שעמדה מחוץ לדלתות המרכז בגשם, וצפתה בחוג לקפוארה. כשהצענו לה להצטרף, טענה שלא תוכל כי המכנסיים שעליה הם הזוג  היחיד שיש לה, ואם יתלכלכו לא יהיה לה מה ללבוש לבית הספר. יחד עם זאת ב"בית התרבות", הילדים משילים את האחריות והקושי של ילד קטן באפריקה, ופשוט משתוללים.

תושבי אחד הכפרים, וואקו -קונגו, אנגולה (צילום: מור הרפז)

11 ילדים ו- 16 מגשי ביצים על הראש

בבקרים אנחנו מסתובבים בכפרים ועוזרים למקומיים בעבודה בלול עם התרנגולות, בשדה ובמחלבה המקומית של ירון מסלתי. לעיתים נתקלים במראות שמשאירים אותנו משתוממים ופעורי פה - למשל, אדם מבוגר שסחב והעמיס ארגזים ממקום למקום עם פרוטזות בשתי הרגליים כתוצאה מפגיעת מוקש בזמן המלחמה. או צעירה וחייכנית שהגיעה למחסן התוצרת החקלאית כשתינוק קשור על גבה וקופסת קרטון המכילה 16 מגשי ביצים על ראשה. מתברר שבמקביל לעבודה בלול ובשדה היא מגדלת 11 ילדים. רגעים כאלו מכניסים לפרופורציות, ונותנים זווית ראייה שונה על הרבה ממה שעובר עלינו.

פרוייקט "אלדיאה נובה" נותן להרבה מהאנשים פה הזדמנות לחיים חדשים. הכפרים מזכירים מאוד את מושבי העולים בישראל של שנות החמישים, ואכן הם נבנו באותו דגם. כל משפחה קיבלה בית, חלקת אדמה, 4 פרות או לול תרנגולים והדרכה צמודה בחקלאות וניהול משק ובית. בצהריים אפשר לראות המון ילדים קטנים חוזרים מבתי הספר ובידם בקבוק חלב שיוצר במחלבה המקומית. זו פעם ראשונה מזה המון זמן שלמדינה יש ייצור משלה, והאנשים כאן מלאי הגאווה.

חני ומור, בוגרות המחלקה לעבודה סוציאלית, עובדות במקביל עם גלוריה - אזרחית אנגולה, מפקדת לשעבר בצבא המורדים של "אוניטה" שהובס במלחמת האזרחים. בעלה הגנרל נהרג במלחמה ושני בניה גולים בקונגו ללא אישור חזרה לאנגולה.

בגלוריה שילוב מיוחד של אישה מקומית, המכירה את התרבות ואורח החשיבה האנגולים, יחד עם חשיבה מערבית שאימצה בשנים של חיים בגרמניה. מדובר באישה מאוד חזקה, המשדרת עוצמה וכוח, וכולם כאן מאוד מעריכים אותה. היא יודעת בדיוק איך לדבר ולעבוד מול התושבים המקומיים, וכיצד לפנות אליהם. לצד הרף הגבוה מאוד והקשיחות, גלוריה מעניקה חום ורוך לסביבה שלה - מבט מבין כלפי אישה שמספרת שברחה מהבית, לטיפה בראש לאחרת שבעלה מכה אותה, וכריעה קשובה מול ילד קטן שפניו מכוסים גלדים.

במונחים מערביים גלוריה היא "העובדת הסוציאלית הראשית של כל הכפרים בפרוייקט", מנהלת לשכת הרווחה "אלדיאה נובה". היא מכירה את סיפורי כל המשפחות, עוברת מידי יום בבתים, בודקת שהכל בסדר מבחינת ניקיון והיגיינה, שלא חסר או התקלקל משהו, ושגברים לא שותים או מכים ועובדים כראוי. גלוריה מגלה אם יש בעיות כספיות, אם חסר אוכל בבית, ואם הילדים הלכו לבית הספר - "האמא הגדולה" של המשפחות. חני ומור התלוו אליה בסיורים בבתים, התוודעו למשפחות וכעת הן עובדות יחד על בניית סדנאות בנושא אלכוהול, אלימות במשפחה, חינוך מיני והיגיינה, שיועברו למקומיים.

בנינו עם הילדים משחקים מחומרים ממוחזרים (צילום: מור הרפז)

"עניי עירך קודמים?"

התחלנו להשתלב גם במרפאות המקומיות. מיכל, שהיא דוברת פורטוגזית (והמורה שלנו לנבכי השפה) מצטרפת לאסתי פיינגנבאום ולדניאל בן סימון שתורמים מזמנם לעריכת ראיונות לחולים ופצועים מקומיים לקראת הגעתם של רופאים מהארץ. המפגש עם פצועי המלחמה ממחיש את סיפורה העצוב של מדינה שהזוועות שעברה הם עדיין חלק מהיום יום. אנגולה אומנם בשלום אך טרם סיימה ללקק את פצעיה. זו אינה מדינה שאפשר לטייל בה חופשי,

למרות נופיה עוצרי נשימה - ההרים והשדות עדיין ממוקשים. כל יום אנחנו לומדים דברים חדשים על החיים ועצמנו. יש הרבה שאנחנו מביאים לכאן מהניסיון שלנו בארץ, אבל גם הרבה שניקח מכאן בדרכנו חזרה.

בעקבות הכתבה הקודמת קיבלנו תגובות רבות ושונות. שמחנו בהתעניינות הרבה, כי אחת ממטרותינו היתה להעלות את

אפריקה בכלל ואנגולה בפרט לסדר היום. חשוב לנו לציין, שכולנו תורמים ומתנדבים גם בארץ. ההתנדבות כאן לא באה כתחליף. כולנו מאמינים במעורבות ועשייה למען החברה, ודווקא בגלל שהגענו מישראל - מדינה שנלחמה על קיומה ושום דבר בה אינו מובן מאליו - חשוב לנו לתרום מניסיוננו גם כאן.

כל יום אנחנו עדים למציאות של אוכלוסייה שבונה עצמה מתוך עפר ואפר ומתאוששת ממלחמה ארוכת שנים. אנחנו מאמינים שבנוסף ל"עניי עירנו", צריך לדעת לפקוח עיניים ולראות מחוץ לבועה שלנו. דווקא כבנים ובנות לעם שערכיו מושתתים על שוויון חברתי וצדק, עלינו להוות דוגמא בבית אבל גם בחוץ. בסופו של דבר- כולנו בני אדם.

נפרד שוב בפורטוגזית, והפעם בסלנג המקומי: "טודו פיש" (הכל סבבה).