בתנועה מתמדת

שבע שנים אחרי שנחת בלונדון עם להקת רוק קטנה בשם "The Human Beings" ועם אמביציות לסלול לעצמו דרך לחיים חדשים, הפך חופש שכטר, רקדן ומוזיקאי בוגר להקת בת שבע, לאחד השמות החמים במחול הבריטי. בגיל 35, עם להקת מחול שמתוקצבת על ידי ממשלת בריטניה, לוח הופעות עמוס ושם שהולך לפניו, הוא מגיע לסיבוב הופעות ראשון גם במולדת.

"היכולת לנסות ולהסביר או לפענח את הרגשות שלי, מוגבלת. יש התרגשות פנימית גדולה. אני מאוד סקרן לראות איך יגיבו בישראל לעבודות שלי, אבל יש גם קצת פחד. ישראל, אחרי הכל, היא לא עוד מקום בשבילי", הוא אומר. הביקור בארץ, הוא מרגיש, יכול לחבר אותו ואת עבודותיו אל השורש. אך גם בזה יש לא מעט חששות. "עזבתי את ישראל כרקדן. אני חוזר כיוצר", הוא אומר. "אני מזהה את הקושי שבעניין שקשור לפעמים בצַרוּת עין ובחוסר יכולת של אנשים להתגמש, לראות ולהכיר בשינויים. אני מאוד מקווה לראות זוגות עיניים רעננות".

שכטר. לא רוצה ליצור מהכסא (צילום: מרב יודילוביץ')

שכטר נולד וגדל בירושלים. המחול התגנב לחייו ללא התראה מוקדמת. מורה בבית ספר שדיברה על כישרון וניתבה אותו ללהקת "הורה אפרוחים" היתה הטריגר. מה שמשך ללהקת ריקודי העם העירונית היה, לפחות בהתחלה, האינטראקציה החברתית. מה שהשאיר אותו שם היתה הפעילות הפיזית והיכולת לבטא דרכה רגשות.

"תמיד היה לי קושי לבטא את עצמי בפני אנשים ופתאום גיליתי שזה אפשרי דרך הפיזיות", הוא אומר. משם הדרך היתה קצרה אל האקדמיה למחול בירושלים. "האקדמיה נראתה לי כמו Fame עם בלרינות ואנשים מנגנים פסנתר בהפסקות. היה בזה משהו מאוד אטרקטיבי, עולם חדש ושונה מהתיכון המסורתי שבו למדתי בגבעה הצרפתית".

הוא סומן כרקדן מצטיין והמשיך לאנסמבל בת שבע. זמן קצר אחר כך התקבל ללהקת בת שבע, שהיתה חוויה מעצבת בחייו. "זו היתה רכבת מידע מהירה, בית ספר לא יאמן שההשפעה שלו עלי ניכרת", הוא אומר. את ההשפעה של העבודה עם אוהד נהרין ורקדני בת שבע הוא מגדיר: "תת תאית". באותה התקופה נחשף ליוצרים שונים מוים ונדיקיבוס, טרו סרינן ופול נורטון ועד ענבל פינטו, בילי פורסיית ופינה באוש שהיו גם הם השפעות ניכרות על המשך דרכו.

"בשלב מסוים הרגשתי שאני מפספס הרבה מהעולם שבתוכי ומחוצה לי", אומר שכטר על הסיבה שדחפה אותו לעזוב את בת שבע. "הרגשתי כמו ילד שתקוע בחדר כשבחוץ יש עולם שלם שמתרחש. אז חתכתי. התחלתי לעשות מוזיקה, לכתוב, להקליט. הייתי בשלב של חיפוש והישרדות. לימדתי ריקוד וניגנתי בלהקת רוק והחלטנו לנסוע להופיע באירופה. אפשר לומר שישבתי על הגל והוא לקח אותי. הסתובבתי באירופה ואז בדיוק קרסו מגדלי התאומים. בכל תחושת הכאוס וההתפוררות הכללית, הרגשתי שאני חייב מקום שקט לשבת ולחשוב בו. כל הדרכים הובילו ללונדון".

מתוך "Uprising". לשבור את הדימוי הגברי (צילום: Ben Rudick) 

לפרנסתו הוא הופיע עם להקתה של יסמין ורדימון, אך זמן קצר לקח לו להבין שמה שמעניין אותו באמת, זה ליצור עולמות בימתיים משלו ולחבר דרכם בין האהבה למוזיקה ולמחול. "במשך שנים חשבתי שאני לא מוכן. אבל אי אפשר להתכונן, צריך לעשות. אז אמרתי על החיים ועל המוות", הוא אומר על המעבר מריקוד ליצירה. "הפחד, הוא חלק בלתי נפרד מהיצירה. אתה כל הזמן מקבל החלטות מאוד משמעותיות שאומרות עליך דברים. אני לא רוצה להתחייב על ההחלטות האלה אז אני נותן לדברים לקרות ותוך כדי עבודה לא מפסיק לשאול שאלות. אני תמיד בספק עד לנקודת השבירה. זה לא דד ליין אלא משהו שנשבר בפנים ואומר לך: 'די עכשיו'. זה משחק בין ספק לידיעה והרי בידיעה, הסיבתיות לא משנה. אני מחליט שאני יודע. זה מאפשר לי לחיות בעולם מאוד גמיש שבו אני קובע מה אני רוצה שיהיה".

"אני לא משוכנע שאני יודע מה זה עוגן. מבחינה גיאוגרפית הילדות שלי בירושלים היתה חסרת עוגן כיוון שעברנו הרבה דירות ובתים. למשפחה שלי היה עוגן שבור ויכול להיות שזה נתן לי תחושה של חופש. אין לי בעיה להרגיש בבית בכל מקום. אני מכור למעברים. היו תקופות שהרגשתי חסר עוגן, עכשיו אני לוקח את העוגן איתי. יש משהו משחרר בלהיות נווד".

"In Your Rooms". הטובה ביותר מתחילת המילניום (צילום: Ben Rudick)

מחול בשביל שכטר הוא כלי להתבונן דרכו בחיים. "זה צינור לתחושות ורגשות. כמו ראי, זה שקף שכשאתה מתבונן בו אתה מבין באופן עקיף איזו שהיא אמת על המציאות. מחול מאפשר לי לעבור את המחסומים הרגשיים של עצמי, לוקח אותי לחוויה שאי אפשר להעמיד אותה בספק. זה כמו טקס שמאיר דימויים שמסתתרים בתוכנו וחוויית הצפייה במופע מחול, תלויה בדיוק בגלל זה בעולם הפנימי של הצופה".

הדרך לפסגה

"אני לא יודע כמה ברצינות אני לוקח את כל המילים הגדולות שכותבים עליי. מבחינה מעשית זה מקל כמובן על האפשרות לעשות עוד עבודות שזה מה שאני רוצה כרגע. ביקורות טובות מעודדות תמיכה ומביאות קהל, אבל הן לא משפיעות על מידת הביקורת העצמית שלי. אני מאוד ביקורתי ולכן גם פתוח לביקורת. שום דבר לא באמת יכול לפגוע בי כי בסופו של דבר אני הכי מפחד מעצמי".

מחול כשישקוף של תחושות (צילום: dee Conway) 

"In Your Rooms", אחת משתי העבודות ששכטר יציג בישראל, נוגעת בתרבות שטבעה בערכים של עצמה ובקשיים של בני האדם לתקשר. זו עבודה שלדבריו מאוד קרובה לליבו. "יש מתח או קֵצֶר בין חוסר הדיוק של המילים לדיוק של הגוף. שני הקטבים האלה צריכים לחיות ביחד. המילה היא ההתחלה של הסוף. זו התחלה של עולם שמתעוות, של מצב אבולוציוני שאין לו מושג לאן הוא הולך. מילים, קוהרנטיות של מחשבה, ערכים, כל אלה מחיקים. מולם יש את החוויה הפיזית החייתית. קשה לי לשטח את העבודה הזו לנושא אבל אני חושבה שהיא בעיקר על תחושת בלבול".

בריאת עולם

גם את פס הקול שמלווה את היצירה שכטר כתב. תהליך הכתיבה, לדבריו, היה חיפוש אחרי סאונדים שיבנו לו חלל. "אני אוהב את הניגוד שבין הדיגיטלי הקר למיתרים וכלי ההקשה החמים. מעבר לוויברציות שהסאונד מעביר, הוא שייך לעולם הדמיון הפנימי של כל אדם ועובד על תאי הזיכרון שמהם נשלפים דימויים ותחושות. ביחד זה יכול לבנות עולם שלם".

לתת לפיזיות להתפרץ (צילום: dee Conway)

חשוב לו להמשיך לרקוד, לא להתנתק מהגוף ומהזיעה בסטודיו. "אני ממשיך לרקוד כדי להישאר מחובר לגוף ולמורכבות ולתחכום שלו", הוא אומר. "אני לא רוצה ליצור מהכסא אלא להזיע עם הרקדנים ולהרגיש את התנועה. זה קשה ומאתגר לעשות את שני הדברים ביחד אבל כשאתה בתוך העבודה, יש בזה משהו הרבה יותר חזק. כשרקדתי ב'הורה אפרוחים', החוויה שלי כרקדן היתה אדירה. כשראיתי את המופעים, החוויה היתה אחרת לגמרי. אני חושב שהחוויה

של הקהל היא כמעט אסטניסית. קהל לא מתלכלך, לא מזיע, השרירים שלו לא עוברים את הכימיה המשתנה בגוף. אני לא אומר שכקהל אתה לא חווה חוויות משמעותיות, אבל זה אחרת".

למה לו פוליטיקה

"זה מגביל את היכולת של הקהל להתחבר לעבודה במלאותה. זו שבלונה שמכניסה אותך לאוטומט. כוריאוגרף ישראלי, עבודה בשם Uprising, שווה סיפור ולא חוויה. לא אכפת לי שזה מרחף ברקע, אבל אסור שזה יהיה הדבר העיקרי. בתת ההכרה קיימים הכעס והכאב והשנאה וכל מיני דברים שקשורים בטריטוריה אבל זה לא העיקר. אין פה אמירות פוליטיות מעבר לכך שהפוליטיקה היא עוד צד בתוך הבלבול. זה מצחיק, את יודעת, בכל פעם שאני מגיע לגרמניה הכל מתקשר אצלם למערכת היחסים בין יהודים לגרמנים. תמיד ישאלו אותי אם העבודה הזו היא על השואה. הם מסתכלים על זה בעיניים מאוד מסוימות ובאופן מוזר, כשאני בגרמניה אני גם רואה אותה דרך העיניים שלהם".

"בהחלט. אם זה שחרור אמיתי, אני לא יודע, אבל העובדה היא שהאקטואליה שנשפכת לחיים שלך דרך החלונות, הטלוויזיה, הרדיו, נהגי המוניות, האקטואליה שאונסת אותך בכל מקום והיא חלק בלתי נפרד מהחיים בישראל, לא נמצאת שם. לא מעניין אותי להיקשר באקטואליה. זו הסיבה, במבט לאחור, שדחפה אותי החוצה. זה קשור כמובן גם בכך שישראל היא מקום קטן וסצנת המחול נהדרת וחזקה בה אבל גם מרוכזת ומורכבת. חיפשתי מקום שיאפשר לי להיות אף-אחד בשום-מקום. חיפשתי אנונימיות ויצירה ממקום שלא חייב להגיב לאקטואליה או לעולם האמנות. העובדה היא שבאנגליה הרגשתי שחרור יצירתי שהביא אותי ליצור. יש לי פה יותר חופש ומרחב".