הבדולח עודנו שביר
בורות ועויינות כלפי היהודים בגרמניה אינן נחלתם של מעטים כפי שנוח לנו לחשוב. גם 70 שנה לאחר ליל הבדולח, עליהם לערוך חשבון נפש מחודש
9 בנובמבר הוא תאריך האוצר בתוכו שני אירועים מרכזיים – ליל הבדולח ונפילת חומת ברלין – המהווים הזדמנות לחשוב על היחסים שבין הגרמנים ליהודים ולישראלים, ולשאול מה נלמד מהתהליכים ההיסטוריים ומה רלוונטי למדינת היהודים היום.
בליל ה-9 בנובמבר 1938 נערך פוגרום מאורגן ביהודי הרייך השלישי, בו נותצו חלונות הראווה של אלפי בתי עסק יהודיים, ואלפי דירות ובתי כנסת נחרבו ונשרפו. רבבות יהודים הושפלו, הוכו ונפצעו. מאות נרצחו ועשרות אלפים נאסרו ונשלחו למחנות ריכוז – לראשונה רק בשל יהדותם. ליל הבדולח היה אחד מסימני הדרך הנראים והבולטים של תהליך שלילת זכויות האזרח של היהודים ודחיקתם לשולי החברה האזרחית ומעבר לה. היה זה אירוע שהבהיר כי זכויותיהם היו שבירות כבדולח.
כדיפלומט ישראלי השתתפתי בכמה טקסי זיכרון לליל הבדולח, שנערכו במרכז הקהילה היהודית הבנוי על חורבות אחד מבתי הכנסת המפוארים של ברלין. כשאני מוקף בשוטרים גרמנים, הפעם להגנת היהודים, חשבתי על ברלין שהיטלר תכנן להפוך ל"גרמניה", בירת העולם של הרייך בן אלף השנים. זו העיר ששלחה את יהודיה באותו לילה לפני 70 שנה למחנה הריכוז זכסנהאוזן, בו חצבו עובדי הכפייה את אבני הבנייה של "גרמניה" החדשה. זה המקום בו נהגה ואורגן הרצח המאורגן של יהודי אירופה. וזו העיר שלאחר תבוסתה וחלוקתה נשאה צלקת בדמות חומת ברלין, שהוותה לתחושתי אות קלון שנשאה ברלין על פשעיה.
את נפילת חומת ברלין קיבלתי ברגשות מעורבים. התרגשותי מקריסת החומה נמהלה בהסתייגות ממחיקת אות הקין הגרמני. ואולם קיוויתי כי נפילת החומה מסמלת עידן חדש, בו לא ייתכנו תהליכים שהובילו לשואה, בו ליל בדולח אינו עולה על הדעת. שהרי גרמניה קיבלה אחריות על הפרקים האפלים שלה ומתמודדת עמם – בוודאי יותר מכל אומה אירופאית אחרת. רציתי להאמין שאחרי ליל הבדולח ואושוויץ לא יכולה להתקיים יותר אנטישמיות, בוודאי שלא בגרמניה. ידעתי אמנם שקיימות תופעות שוליים בחברה הגרמנית ושלעיתים הן מגיעות אפילו לממסד. אבל הייתי בטוח שאנטישמיות ואנטי-ציונות (שהינה לעיתים קרובות רק מופע אחר של אנטישמיות) הינן נחלת מיעוט קטן בגרמניה.
בברלין נוכחתי כי ההתמודדות הגרמנית עם העבר, לצד טיפוח יחסים מדיניים טובים מאוד עם ישראל לא גורעים מחששם של יהודים בגרמניה להיראות בפומבי עם סממנים דתיים, מפחד שיזוהו כיהודים. עוד נוכחתי כי קיימת בורות ויש אף עוינות כלפי יהודים וכלפי ישראל בקרב חלק מהחברה הגרמנית. חלק זה אינו כה קטן. הוא אינו רק תופעת שוליים.
לא מכירים את ההיסטוריה
האחיזה הגוברת של מפלגות הימין הקיצוני בחלק מהפרלמנטים האזוריים בגרמניה מעוררת דאגה, אך תפישות הזרם המרכזי מדאיגות הרבה יותר. סקר בינלאומי מספטמבר 2008 הראה שרבע מהגרמנים מחזיקים בדעה שלילית על יהודים. לגרמנים דעה שלילית אף יותר על ישראל. לפי סקר של הבי.בי.סי. מאפריל 2008, סבורים 64% מהגרמנים שלישראל יש השפעה שלילית על העולם. מכלל 29 המדינות שהשתתפו בסקר, רק במדינות מוסלמיות שיעור הרואים את השפעת ישראל לשלילה הינו גבוה יותר מבגרמניה. לפי סקר של האיחוד האירופאי מנובמבר 2003, 65% מהגרמנים רואים בישראל את הסכנה הגדולה ביותר לשלום העולם (יותר מבאיראן או צפון קוריאה). לפי סקר אחר של אוניברסיטת בילפלד משנת 2004, 52% מהנשאלים סבורים שהתנהלות ישראל מול הפלסטינים ניתנת להשוואה עם התנהלות הנאצים מול היהודים. 68% סבורים שישראל מנהלת "מלחמת השמדה" נגד הפלסטינים.
לתפיסתי ניתן בהחלט לחלוק על מדיניות ממשלת ישראל, אולם למדיניות זו אין דבר וחצי דבר עם "מלחמת השמדה" או פשעים אחרים נגד האנושות של גרמניה הנאצית. מי שבכל זאת סבור כך, אינו מכיר את ההיסטוריה שלו עצמו או את המציאות הישראלית. או שמא הוא מבקש להציג את הקורבנות היהודים (ואת צאצאיהם ואת מדינתם - ישראל) כמחוללי פשע, וזאת כדי להתמודד טוב יותר עם העבר האפל שלו עצמו.
זאת ועוד: יש גרמנים שתוהים האם "הפרויקט הציוני" לא היה מקח טעות, ויש אף הסבורים שאירופה תצטרך לקלוט את היהודים מישראל יום אחד (ובכך הם תומכים למעשה בחזונו של אחמדי-נג'אד).
דעות שכאלו דוחקות את מדינת ישראל, מדינת היהודים, לשולי משפחת העמים. אפשר למצוא בכך קווים מקבילים ל"תהליך שלילת זכויות האזרח" של היהודים בגרמניה הנאצית, שליל הבדולח היה ציון דרך שחור בו. היום תהליך זה אינו מובל על ידי המדינה הגרמנית נגד אזרחים יהודים, אלא על ידי אזרחים וארגונים גרמנים – שאינם כה מעטים – נגד מדינת היהודים.
האם נפילת חומת ברלין הביאה לסיום אמיתי ומלא של העידן שהביא לליל הבדולח ולשואה? האם היום, 70 שנה אחרי ליל הבדולח, מבינה החברה הגרמנית באופן שלם ומוחלט את הסכנה הטמונה ב"תהליך שלילת זכויות האזרח" – יהא תהליך זה מופנה כלפי יחידים או כלפי קולקטיב? האם אין היום כל זרע לליל בדולח אפשרי? החברה הגרמנית, שעסוקה בימים אלו בפתיחת חגיגות 20 השנים לנפילת חומת ברלין, נדרשת לענות על כך לאחר חשבון נפש בנוגע ליחסה ליהודים כפרטים וכעם לאורך ההיסטוריה והיום. ואולם נראה כי הבדולח עודנו שביר.
עמית גלעד שירת כדובר שגרירות ישראל בברלין בשנים 2002-2006
לפנייה לכתב/ת 
