רוב מקרי האונס לא מתרחשים בסמטה אפלה

• יותר מ-85 אחוז מכלל מקרי התקיפה המינית מבוצעים ע"י אדם המוכר לקורבן. ההיכרות כוללת בני משפחה, חברים/ידידים/מכרים, מורים, מטפלים, עמיתים, מנהלים וכדומה.
  

• רוב מקרי האונס מתרחשים בביתה/ו של הנפגע/ת, או בביתו של התוקף.
  

• אחת מכל שלוש נשים תעבור תקיפה מינית במהלך חייה, אחת מכל ארבע נשים נאנסות.
  

• אנס יכול להיות כל גבר, ללא כל קשר למקצועו, רמת השכלתו או מעמדו הסוציו-אקונומי. אנסים יכולים להיות גם אנשים משכילים, מצליחים ובעלי מעמד.
  

• תלונות שווא מהוות שיעור זעום מהתלונות על תקיפה מינית המוגשות במשטרה, בדומה לשיעור תלונות השווא על פשעים אחרים. 
  

כן, הרוב המוחלט של מקרי האונס אינם קורים בסמטה אפלה, אלא בבית של הקורבן או של התוקף. והם לא נעשים על ידי זר רעול פנים, אלא דווקא על ידי משהו שמוכר לקורבן ולמעשה מנצל את ההיכרות ואת האמון ו/או הכבוד והקירבה כדי להגיע לסיטואציה אינטימית, שהופכת לתקיפה.

גם הכניעה למעשה משמשת כלי הישרדות

הפסיכולוגית עירית קליינר-פז, בעל טור ייעוץ בערוץ, מסבירה:

תגובת כניעה: אם שתי האפשרויות הראשונות (להילחם, לברוח) חסומות לנו, אנחנו נכנעים כדי להציל את מה שאפשר להציל. נותנים את הארנק לשודד כדי שיחוס על חיינו, ונותנים את הגוף לפלישה המינית מאותה סיבה, כדי שלא יקרה משהו יותר גרוע".

"אורנה סאמיט" כתבה בתיאור המקרה שלה משפט שעורר מחלוקת בתגובות: "עליתי עליו ותיקתקתי את העניין בחמש דקות". רבים מהמגיבים ראו את המשפט הנ"ל כבעייתי, כביכול הוכחה לכך שהיא לא עברה אונס. אבל מתוך ראייה רחבה יותר של תגובת ההישרדות הילחם-ברח-היכנע, אפשר להבין את הסיטואציה אחרת. להבין שהיא עשתה זאת מתוך כניעה למצב הדחק בו נמצאה, מתוך ניסיון לגרום לחווייה הקשה להיגמר כמה שיותר מהר.

המשפט "תיקתקה.." וכו' מתאר, לדברי קליינר-פז, את הפעולה של הכניעה. "ההתמסרות למגע המיני, שאין בו מצידה שום חשק, תשוקה או סקרנות, זה בדיוק כמו לתת את הארנק לשודד. זו כניעה של אשה לכוח של הגבר, ולכן, מה שהגבר עשה היה אקט כוחני ואלים, גם אם לא השתמש באלימות פיזית. זה שהוא לחץ עליה, כעס, הפעיל מניפולציות רגשיות וסגר את הרכב שלה בחניון - כל אלו כנראה היו מספיקים באותה סיטואציה כדי להכניס את הבחורה לחוויה קשה של חוסר ברירה וחוסר אפשרויות מילוט והצלה".

לדברי קליינר-פז, לגבי המקרה הספציפי, נראה לכאורה למתבונן מהצד שהיו לבחורה דרכי מילוט - להשאיר את הרכב בחנייה ולברוח מהדירה וכדומה. אבל זה רק לכאורה. "נשים רבות, בתוך המצב המבלבל שמתחיל מדייט, שיש בו שרידים של תחושת חיזור, יחד עם ההרגשה שהסכנה הולכת וסוגרת עליהן, מתבלבלות. שיקול הדעת נפגע מעוצמת הרגשות של חרדה, ואז האדם (כמו בעל החיים) בוחר את האופציה שנראית לו הכי נגישה והכי הישרדותית לאותו רגע. 'אורנה סאמיט' תיארה מאוד יפה את תהליך החשיבה. מבחינתה, לא היה סיכוי לתקוף, ולא היתה אפשרות לברוח. בחוויה הסובייקטיבית שלה כל הפתחים למילוט היו סגורים. ולכן נותרה לה דרך הישרדות אחת - להיכנע לתוקף ולתת לו את מבוקשו, כדי להציל את חייה ולצאת מהסיטואציה האיומה מהר ככל שאפשר".

גם בדימוי הסטריאוטיפים של האונס שיש לנו בראש, זה שתואר בתחילת הכתבה הזאת, בסופו של דבר האשה נכנעה, אם על ידי חבלים, או אם על ידי כוח ששיתק את התנגדותה או מכות שעילפו אותה.

מבחינה חוקית ומשפטית - מה הוא אונס. לפי החוק, אונס הוא:

אינוס - תיקון: תשמ"ח, תש"ן, תש"ס(5), תשס"א(5)

(א) הבועל אשה -

(1) שלא בהסכמתה החופשית;

(2) בהסכמת האשה, שהושגה במרמה לגבי מיהות העושה או מהות המעשה;

(3) כשהאשה היא קטינה שטרם מלאו לה 14 שנים, אף בהסכמתה; או

(4) תוך ניצול מצב של חוסר הכרה בו שרויה האשה, או מצב אחר המונע ממנה לתת הסכמה חופשית;

(5) תוך ניצול היותה חולת נפש או לקויה בשכלה, אם בשל מחלתה או בשל הליקוי בשכלה לא היתה הסכמתה לבעילה הסכמה חופשית;

הרי הוא אונס ודינו - מאסר 16 שנים.

(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), דין האונס - מאסר 20 שנים אם האינוס נעשה באחת מנסיבות אלה:

(1) בקטינה שטרם מלאו לה 16 שנים ובנסיבות האמורות בסעיף קטן (א)(2) ,(1), (4) או (5);

(2) באיום בנשק חם או קר;

(3) תוך גרימת חבלה גופנית או נפשית או הריון;

(4) תוך התעללות באשה, לפני המעשה, בזמן המעשה או אחריו;

(5) בנוכחות אחר או אחרים שחברו יחד עמו לביצוע האינוס בידי אחד או אחדים מהם.

(ג) בסימן זה -

"בועל" - המחדיר איבר מאיברי הגוף או חפץ לאיבר המין של האשה.

בהתקיים יחסי מרות, אין הסכמה חופשית

בשנת 2001 נקבע בבירור בחוק העונשין שבהיעדר "הסכמה חופשית" (להבדיל מהסכמה סתם), קיומם של יחסי מין הוא בגדר אונס. בית המשפט העליון הבהיר שאין לדבר על הסכמה חופשית במקרה בו מתקיימים יחסי מרות, ובעיקר פער היררכי עצום בין הגבר לאשה.

אבל הבעיה העיקרית והשקטה היא, שרוב מקרי האונס כלל לא יוצאים לאוויר העולם, לתקשורת, למשטרה או לבית המשפט, מהרבה סיבות: תחושת בושה והאשמה העצמית של הקורבן, פחד מפני התוקף וחוסר רצון לחוות שוב את המקרה, לדבר עליו ולהתעמת איתו, וגם פחד מפני סנקציות חברתיות. על כך – בכתבה הבאה.

• עוד טורים ומאמרים על תקיפה מינית ועל אונס