ראש עיר חילוני לעיר הקודש

הבחירות לראשות עיריית ירושלים הן בעלות עניין עקרוני ומהותי, הרבה מעבר לשאלת זהותם האישית של המתמודדים. בהנחה שאחד משני המתמודדים הבולטים, מאיר פרוש וניר ברקת, יזכה בתפקיד הנחשק, הרי שבבחירות אלו תוכרע שאלה כבדת משקל: האם בראש עיריית ירושלים יעמוד אדם חרדי או חילוני.

לצורך הדיון נניח הנחה סבירה למדיי, שאין הבדל משמעותי מבחינת יכולתם של שני המתמודדים להצליח באופן אישי בתפקידם, או בהשקפותיהם המדיניות ביחס לעתידה של ירושלים. לאור זאת, הרי שבסופו של דבר דווקא שאלת זהותם המגזרית של השניים היא העומדת לבחירה. הציבור הדתי-לאומי עשוי להוות גורם מכריע בשאלה זו, ולכן ישנה חשיבות רבה באמירה ברורה בנוגע לבחירות הקרֵבות. דומני, מבלי שיהיה לי קשר כלשהו עם אחד המועמדים, שהסתכלות מעמיקה על מעמדה של ירושלים מובילה למסקנה חד-משמעית: ירושלים זקוקה לראש עיר חילוני.

ירושלים אינה כמובן, עיר ככל הערים, ואף לא עיר בירה רגילה. ירושלים הייתה מאז ומתמיד משאת נפשו של העם היהודי, סמל רוחני, דתי ולאומי. האדם הדתי מחובר לירושלים באופן טבעי, מעצם חיבורו לתנ"ך, לתורה שבעל פה, לתפילות ולמסורת.

לגבי הציבור החילוני, לעומת זאת, ניתן להבחין בשנים האחרונות בשחיקה מתמדת בזיקתם לעיר הבירה. רבים מהם אינם מבקרים בירושלים, ורבים עוד יותר חשים ניכור וריחוק מן העיר הזאת. קיים ציבור גדול שאינו נמשכים ליופייה של העיר, לאווירה הצלול כיין ולאתריה הרבים. לתופעה זו ישנם, כמובן, גורמים שונים – ביטחוניים, חברתיים, חינוכיים ועוד – אולם אין להתעלם מאחד המשמעותיים שבהם: דימויה של ירושלים כעיר של חרדים ודתיים.

לא רק של חרדים

מבחינה דמוגרפית חלו אכן תמורות רבות במצבה של ירושלים, שתרמו לחיזוק דימוי זה. אולם כל מי שחרד לגורלה של ירושלים, הן מן הזווית המדינית הן מהזווית החברתית, אינו יכול להשלים עם השלכותיה של מציאות זו, הטומנת בחובה סכנה גדולה לעיר הקודש.

אם תהפוך ירושלים לעיר מגזרית, היא עלולה לכרות את הענף המרכזי שעליו היא יושבת. גורלה של ירושלים עלול להיות דומה לגורלם של אזורים אחרים, בעלי אופי מגזרי מובהק, שאינם מעניינים באופן מיוחד את החברה הרחבה שאינה חלק מן המגזר (עיין ערך שדרות). בחירת ראש עיר חרדי לירושלים, שבדרך הטבע עלול גם להפעיל שיקולים מגזריים בקבלת החלטות, רק תחזק ותדגיש את דימוייה של ירושלים כעיר של חרדים, ותגרום בהכרח נזק שקשה להגזים במשמעותו ביחס לתדמיתה של ירושלים בהווה, ולגורלה המדיני בעתיד.

מאז ומתמיד ירושלים ינקה את כוחה מהיותה גורם מאחד של כל עם ישראל. כשדוד המלך הפך ממלך על שבט יהודה בלבד למלך על כל ישראל, הצעד הראשון שהוא עשה היה להעביר את בירתו מחברון, עיר המזוהה באופן בולט עם שבט יהודה, לירושלים (עיין שמואל ב' פרק ה).

התנ"ך אינו מסביר באופן מפורש מדוע דוד עשה זאת, אך דומה שהתשובה לכך ברורה וחד-משמעית: המקרא מדגיש היטב, שירושלים הייתה עיר ששני השבטים המרכזיים בישראל, יהודה ובנימין, ראו אותה כשייכת להם. רק כך ניתן להבין כיצד בספר יהושע (ט"ו, סג) כתוב כך: "וְאֶת הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֹא יָכְלוּ בְנֵי יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה", ואילו בספר שופטים (א', כא) כתוב אחרת: "וְאֶת הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה". דוד המלך הבין היטב, שכדי לאחד באמת את הממלכה, עליו לבחור בעיר שאיננה שייכת במובהק לשבט אחד. מאוחר יותר, ביטאו חז"ל רעיון זה בעיקרון ההלכתי הידוע: "ירושלים לא נתחלקה לשבטים".

הבחירות לעיריית ירושלים חלות באופן מקרי בסמוך לבחירות לכנסת, שהוקדמו במידה רבה בגלל שאלת ירושלים. סמיכות זו רק מדגישה את הצורך של כל מי ששלמות ירושלים קרובה ללבו, וכל מי שמבין את חשיבות הזיקה של כל עם ישראל לירושלים, לפעול כדי שירושלים תמשיך להיות גורם רלוונטי לגבי כל תושבי ישראל, ומתוך מבט זה להימנע מבחירת ראש עיר מגזרי לבירה.

הרב אמנון בזק מלמד בישיבת הר עציון באלון שבות ומרצה לתנ"ך במכללת הרצוג