הנבחר שמאחורי אור הזרקורים

חגיגות הבחירות בארה"ב ובישראל אינן צריכות לטשטש את משבר המנהיגות העמוק בו שרויה הדמוקרטיה המערבית. בעשורים האחרונים צמח דור של מנהיגים אפורים, הזוהרים רק באורות זרקורי הטלוויזיה. מה שמסווים בהצלחה במערכות בחירות יקרות מתגלה במהלך הכהונה, כשנבחרים מתגלים במלוא חולשתם. 

די לעקוב אחרי תוצאות הבחירות פה ושם, כדי להתרשם שראשי מדינה כושלים לא רק שאינם נענשים, אלא אף נבחרים מחדש כמעין פרס על מחדליהם. ואם לא די בכך, יש ומתגעגעים וכמהים לשובם של מנהיגים קודמים אשר נראים כמוצלחים למדי בהשוואה למי שהחליפו אותם.

מה פשר הסלחנות הנדיבה? מדוע בוחרים אינם מצליחים להעמיד נבחרים ראויים? מדוע אינם מענישים וגומלים כראוי למי שמעדו?

ניתן לייחס זאת לסגנון הפוליטיקה החדשה, הידוע גם כטלפוליטיקה, פוליטיקה המתנהלת כביכול באולפני טלוויזיה. זו הלכה והתגבשה, איך לא, באמריקה, וממנה נדדה למדינות המערב ובישראל. צבא של יועצים וסוקרים עמלים על יצירת דימויים והטעיית הציבור. הדימוי הוא שם המשחק. פחות עובדות ומידע, יותר דימויים וסיסמאות. כך ניתן לשווק מועמד ישיש ועתיר עסקים ותככים כסבא חביב ותמים. כך מייצרים דימוי של כוח ועוצמה למועמד רחב מימדים שכושל אף בהחלטות אישיות פשוטות.

רק לעתים מתגלה הפער בין הדימוי לבין המועמד, ואז כבר מאוחר מדי. ככל שהציבור יודע פחות, ייטב למועמד ולחגורת עוזריו ויועציו. לכן השתיקה והעמימות משתלמות. ואם כבר מדברים, עדיף להפריח סיסמאות קליטות ובלתי מחייבות: ביטחון, שלום, שגשוג, אחדות, עוצמה, שינוי ותקווה הם בין המלים הנכונות השכיחות בטלפוליטיקה. בעקבות הברקתו המפורסמת של מקלוהן, המדיום הוא המסר והאריזה חשובה יותר מן התוכן. על כן, די להעמיד מול המצלמות מועמד פוטוגני עם מיומנויות משחק כדי לכבוש את לב הבוחרים.

תעשיית בחירות שלמה מתפרנסת מטלפוליטיקה, וראשיה אינם מסתירים את שביעות רצונם משכיחותן הגוברת של הבחירות. כל מערכת מזרימה כספים אדירים לתעשייני הבחירות למיניהם. כך כולם מרוויחים וכולם מפסידים ובגדול מטלפוליטיקה.

ראשית, הטלפוליטיקה מרתיעה כניסתם של מועמדים טובים ורציניים למגרש הפוליטי. לא כל אחד מוכן להתנהל כבובה על חוט היועצים ולא כל אחד ניחן בכישורי משחק.

שנית, הטלפוליטיקה מרדדת את הדיון הציבורי ומפשטת את התחרות הפוליטית למעין "מרוץ סוסים" – מי יפה יותר, מי זריז יותר ומי לא מעד בלשונו? מנהיגים כבדי לשון בעבר (משה רבנו, או להבדיל יוחנן בדר או לוי אשכול) ודאי היו נדחים על הסף בידי יועצים ותדמיתנים.

לבסוף, הפוליטיקה החדשה והטלפוליטיקה בכללה, מעמידה מנהיגים בינוניים ומחלישה את הדמוקרטיה, בייחוד בישראל.

המשבר הכלכלי העולמי ממחיש בין היתר את עלותה הגבוהה של הטלפוליטיקה. בשל אופייה ותוצאותיה לאורך שנים, הולכת ומאבדת ארה"ב לא רק ממון רב אלא גם את הסטטוס שלה בזירה העולמית. בנסיבות אחרות יכולה היתה ארה"ב ליהנות שנים רבות מבכורה ממושכת לאחר קריסתה של ברית המועצות, תחת נשיאים בעלי שיעור קומה ולזכות בשליטה בלתי מסויגת במערכת עולמית חד-קוטבית. אך מערכות בחירות שבהן בחשו טובי המוחות בטלפוליטיקה, הצמיחו נשיאים בינוניים וכושלים אחד אחרי השני. גם הסתבכות מביכה בעיראק של הנשיא היוצא לא מנעה בחירתו בשנית.

גם הפעם חייבים ללמוד את הלקח הנכון מהדוגמא האמריקנית. אמנם קשה להשיב את המצב לקדמותו. הפוליטיקאים הישראלים התרגלו לנהל את המאבקים הפוליטיים מעל גלי האתר ועמודי העיתונים. אך אפשרי לשוב ולו רק חלקית לפוליטיקה הישנה. מפלגות מגזריות דלות משאבים כספיים עדיין לא "התקלקלו": מפלגות חרדיות ומיעוטים מנהלות תקשורת יעילה עם הבוחרים בערוצים ותיקים וזולים, בחוגי בית ובשיחות פנים-אל-פנים.

אם מעוניינים לשמור על דמוקרטיה ושלטון איכותי, יש למתן את הטלפוליטיקה ולהוציא את התהליכים הפוליטיים מאולפני הטלוויזיה. לשם כך דרושים מודעות, ריסון עצמי ושיתוף פעולה מצד אנשי התקשורת. עוד לא יבש הזיכרון של כישלון הסקרים בפריימריז בקדימה, וכבר עיתונאים מתמסרים לגל יזום חדש של סקרי בחירות. למען הדמוקרטיה הישראלית וביטחון המדינה, אם זה עוזר למישהו, כבו את המצלמות פן יהיה מאוחר מדי.

פרופ' דן כספי הוא ראש המחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון