הקול עובר לביבי
מבגין עד רגב, רבים קופצים על מה שנראה כרכבת ניצחון. אבל איזה מסר משדר נתניהו למרכז, כשהוא מחבק את מר אף שעל?
אל הריח הזה נמשכים רבים. אתמול היו אלה בני בגין, מירי רגב, מיכי רצון, יחיאל חזן והמתפרץ הלא-ממש-רצוי אפי איתם. בעתיד הקרוב יבואו עוד כמה. השמות החמים הם בוגי יעלון ודן מרידור. יש מי שחושב שגם עוזי לנדאו אולי בדרך חזרה. וכל זה מבלי להזכיר את יוסי פלד, אסף חפץ, עוזי דיין, יחיאל לייטר ואופיר אקוניס, שכבר הצטרפו והחלו לרוץ כדי לא לפספס את הרכבת הדוהרת, שאולי תביא אותם לבית המחוקקים.
פסטיבל בגין, שהחל אתמול בבוקר ויימשך ככל הנראה עוד כמה ימים, עושה לבנימין נתניהו ולליכוד טוב. הרבה טוב. כשכל-כך הרבה אנשים חדשים, או חדשים-ישנים נוהרים אליך, כנראה יש בך משהו טוב. במיוחד אם הם טובים בעצמם. השאלה מה יש בהם, במצטרפים החדשים האלה? מה הם מביאים איתם אל הליכוד, מה הנדוניה שהם נותנים, ומה הם שווים לנתניהו? ניקיון כפיים, נשיות, גיוון, התחדשות - הכל טוב ויפה, אך בסוף צריך לנהל את המדינה הכמעט בלתי אפשרית הזו, צריך לקבל החלטות ולהעביר החלטות, להוביל מהלכים. ובסוף, עם האנשים האלה יצטרך נתניהו לעשות את זה, אם ירכיב את הממשלה הבאה.
מכים על חטא ההתנתקות: רגב ונתניהו (צילום: ירון ברנר)
קחו למשל את בני בגין. איש לעולם לא יפקפק ביושרו ובניקיון כפיו. איש גם לא יוכל לומר עליו שהוא אינו אמין או מוערך, או חד כתער. פיו וליבו שווים הם, ולעולם יאמר את אשר על ליבו, יציג את עמדותיו בבהירות, מבלי להעביר אותן במכבסת המילים הישראלית הטיפוסית. אך האם הוא באמת תורם לנתניהו? יו"ר הליכוד, למרות היותו נהנתן, אינו אדם מושחת. גם מי שמנסה להציג אותו ככזה יודע שהוא לא. אז למה טוב בגין לנתניהו בטווח הארוך? בימים הקרובים הוא ימשוך הרבה תשומת לב, אך בקמפיין שאמור להמשך שלושה חודשים - מי יזכור אותו ואת מה שהוא אמור לסמל?
בקרוב הוא יפתח את הפה ויזכיר לנו מי הוא ומה הוא, יאמר את מה שהוא באמת חושב על תהליכים מדיניים, וערבים, וויתורים טריטוריאליים תמורת הסכמי שלום. אלא אם עבר שינויים דרמטיים בתפישת עולמו, בגין הוא אותו פוליטיקאי שנשלח הביתה על-ידי הציבור לפני כמה שנים, לאחר שלסחורה הימנית שמכר לא נמצאו קונים. כשנתניהו מחבק בחום כה גדול את אחד האישים הדוגמטיים בפוליטיקה הישראלית, איש של אף שעל ושל דבקות אידיאולוגית רדיקלית ממש - המסר שהוא מעביר למרכז אינו מרגיע. גם לא הפלרטוטים עם אפי איתם.
לאט לאט מתמלאת הכוורת של נתניהו באנשים שחרתו על דגלם את ההכאה על חטא ההתנתקות: מירי רגב עשתה את זה אתמול; בוגי יעלון, אם יבוא, יעשה את זה גם; ואת מורדי הליכוד שחוזרים אנחנו כבר מכירים. עם האנשים האלה ירצה נתניהו לפנות אל המרכז, למשוך קולות אל הליכוד. אלא אם הוא ויתר עליו, ויתר על הרצון לצייר את הליכוד כמפלגה מתונה, ריאליסטית, מפוכחת, כזו שמבינה שניהיליזם מדיני כבר לא עושה רושם על אף אחד - ופונה בעיקר אל הימין.
יכול להיות שנתניהו הבין שכדי לחזור לשלטון, הוא חייב את הימין, אותו ימין שהפיל אותו ב-99', חייב את מחנה האם שלו. אחרי זה, כשיהיה ראש ממשלה, כבר יסתדר. דברים שרואים מכאן לא רואים משם - בסרט הזה הרי כבר היינו.
לפנייה לכתב/ת 
