בחורה חסרת מנוחה, רדופת רוחות של אקסים
אילו רק היה אפשר לספור איקס ימים מה"יאללה ביי" ולדעת שזהו, הכל סגור ונעול - אז הכל היה פחות מסובך. יש לי מגירות שלמות של אקסים בראש, אבל הן לא ננעלות אף פעם
חצי מזמן הקשר - קטן עליי. כפול מזמנו, זה כבר מדויק יותר, שלא לומר - עד שיבוא בחור חדש. אני ממאנת לעזוב זכרונות קשרים למנוחתם, ובמקום לנוח בעצמי, עסוקה אני עסוקה בבניית מגירות על גבי מגירות של אקסים בראש. עבודה סיזיפית, אבל אין מה לומר, אני מבצעת אותה ביעילות.
יש לי מגירות מגירות של "אקסים" בראש, כאלה שזמן הקשר איתם היה לילה אחד בווגאס, וכאלה שזמן הקשר איתם היה כמה לילות, שלא לדבר על ימים של ממש, בתפאורה מוקטנת של רחובות עיר שקטה.
אילו רק היה אפשר לספור איקס ימים מה"יאללה ביי" ולדעת שזהו, הכל סגור ונעול - אז הכל היה מרגיש אחרת, הרבה פחות מסובך כנראה. אבל המגירות שלי לא ננעלות אף פעם, שלא לומר מצויות במצב צבירה של פתוחות לרווחה ממש. שיר אחד פותח מגירה של בחור שקשה לי לשכוח, ריח של גשם פותח לי מגירה של בחור אחר דווקא כשחשבתי שהכל בסדר, ויש שריח של בושם על עובר אורח מזדמן שפותח את מגירת הפנדורה ההיא המאובקת. חושים זה דבר מסוכן ביותר, מסתבר.
הנה, אני כבר הולכת ומסתבכת. הרי מילא ריחות של גשם, מילא יום של סתיו, מילא טעם של טופי תות מהנשיקה ההיא עם ההוא, אפילו מקומות זה בגבול המתקבל על הדעת, הרי כך לימדו אותי סרטים מאחוזת הוליווד - שאם את מעזה לחיות את הקלישאה ולצעוד עם הבחור על החוף, כדאי מאוד שתהיי מוכנה לשאת אחר-כך בתוצאות. אבל למה גם, ובעיקר, מוזיקה?
מזל שאף אחד עדיין לא נקשר אצלי לנינט
לא פעם נזפתי בעצמי – אשה, תתעשתי! אסור לקשר שירים לבחורים! אבל נזיפות לא עובדות עליי. כמה מסוכן להדליק רדיו עכשיו, שלא לדבר על ערימות של דיסקים שאי אפשר להאזין להם בכלל. ככה זה, בלונה פארק של החיים, כשאני יומיום עולה על רכבת שדים, לא יודעת איזה שיר יתנגן לו בדיוק כשאהיה בעבודה, או מסוכן מזה - בדרך בחזרה הביתה. ברגעים כאלה אני ממש אסירת תודה לפלייליסט החוזר של גלגל"צ, הרי אף אחד עדיין לא נקשר אצלי לנינט או לבריטני ספירס, למשל. אפשר להיות קצת יותר רגועה לעת עתה, לפחות עד הבחור הבא.
אלא שאז זה מכה בי שוב, ככה סתם בלי שום הכנה, בדיוק בשעה של אחרי השקיעה, מילים מפיו של זמר עם קול מחוספס פועלות כמו מילת קסמים. לכל מגירה יש "סומסום היפתחי" משלה. מפתחות שמכריחים אותי להרגיש שוב ולהתמודד מאותו מקום שבו סגרתי את אותן המגירות בפעם הקודמת.
כמו בחורה רדופה, חסרת מנוחה, רדופת רוחות של אקסים. יש מי שבאים לבקר אותי בחלום, יש מי שגורמים לשנתי לנדוד. יש כאלה עם השפעה גם בשעות של יום. רוחות רפאים שבאות ללטף וללכת. כמה ענוג. יש מי שבליטופן מעציבות אותי, מדאיגות אותי, ויש שנעימות לי. כל מגירה והשדים שלה.
אני מצפה לבחור האמיץ הבא, שיגרש עבורי את כל השדים, או לפחות את רובם. אני עצמי לא כזו אמיצה לצאת למסע הגירוש לבד. ככה זה, בסך הכל בחורה שמבזבזת תעוזה על להעז לחשוב גם על מי שלא חושב עליי בדיוק, שלא לומר על מי שלא חושב, שבשעה שבע וחצי בערב יום ראשון חשבתי עליו לשלוש דקות ושלושים ושמונה שניות.
זה טוב או רע? אני תוהה. אולי זה גם טוב וגם רע. הקסם שאני מוצאת בלחיות את הגעגוע שאולי ורק אולי הוא רק פרי דימיוני בכלל. במעבדה הקטנה שלי, מהנדסת אשליה של לחיות כל קשר רק עוד קצת, גם אחרי שנגמר והותר, ועדיין, לא יכולה שלא לתהות עד כמה הזכרונות האלה צריכים להישמר טריים בי ומוכנים לשליפה? הנה אני, כמו תלויה על בלימה, אוסף של דברים קטנים עלולים להפריע לשלוותי בלי התראה. מסיחים לי את הדעת, מזכירים לי שאני יודעת להתאהב ויודעת להתאכזב ויודעת לכאוב ויודעת להתגבר. ואולי אחרי הכל לא יודעת שום דבר בעצם באמת?
לפנייה לכתב/ת 
