להפסיק לפחד, ללכת להיבדק. סיפור אישי

הפחד שלי

אני אישה. ואישה יודעת הכל. אני יודעת ומכירה את כל הפעולות שיש להקפיד לעשות על מנת לשמר את הגוף. אני מבינה היטב מה מותר ומה מיותר לאכול, אני קשובה לסובבים אותי אבל פחות לעצמי, אני מכירה בחשיבות הספורט והתנועה ועוסקת בכך (בעיקר בהסעת ילדיי), אני דואגת להנחיל שלום ושקט בביתי אבל פחות בליבי, אני יודעת לנטרל מצבי לחץ ומתח אך מותירה שאריות בתוכי. ואני יודעת שיש לשמור על הגוף. אך המציאות טבעה להיות חזקה יותר ולא תמיד כסות הידע מספיקה, ואז נגלות פיסות של הזנחה. גם לי יש את מקומות ההזנחה שלי, אותן מקומות שאני מוותרת מתוך פחד לפתוח תיבת פנדורה אישית. אני יודעת שיש לערוך בדיקת ממוגרפיה. אני יודעת עד כמה זה חשוב. אני גם יודעת ומכירה היטב את הפחד הגדול שלי מהבדיקה. ומתוצאותיה. פחד מאותו גוש קטן.

להפוך דיבורים למעשים

"אני צעירה, עושה ספורט, אוכלת נכון, אני לובשת סקיני ג'ינס, יש לי רק 10 שערות לבנות, אני עמוק בקריירה, יש לי שני ילדים, אני עסוקה!!!". כל אלה עוד לא הצליחו לשכנע את אמא שלי שאין לי צורך בבדיקת ממוגרפיה.

אבל צריך רק אמא אחת עקשנית ונחרצת כדי להיפרד מכל אותם תירוצים שמקורם בפחד, ושמנעו ממני ללכת לבדיקה. אמא אחת שמזכירה תכופות שגיל 39 זה הגיל שבו צריך להוליך את הגוף אל אותו סד המוחץ את השד ומנסה בדרכו המכווצת, המכאיבה והצורבת, למצוא או לשלול כל זכר לגוש. צריך רק אמא אחת שהופכת דברים למעשים. אמא אחת שקובעת לך תור לבדיקת ממוגרפיה. לי יש אמא כזו, שהסבירה לי בסבלנות שגם בנות 39 כמותי, שלובשות ג'ינס במידה של ילדות, חייבות להיבדק ולהיפרד מהפחד הילדותי ומגלימת התירוצים. 

בדיקת הסד

לא אשכח את תחושותיי בחדר ההמתנה עם עוד נשים. התבוננתי בהן. ראיתי מבטים, מחשבות, הבעות. דרכן התבוננתי בעצמי. שם חשבתי אודות השדיים שלי. אותן שדיים בקדמת גופי, שהחלו כניצנים, שהרטיטו לבבות של גברים,

 שהאכילו ילדים. אותן שדיים שאינן תמיד קשובות ועם הזמן נכנעות לחוקי הכבידה. אותן שדיים שמוכיחות את העובדה שנקודת חוזק תמיד יכולה להפוך לנקודת חולשה.

את אותן שדיים הכנסתי בפחד גדול לסד קר ומנוכר שהצליח לערפל את תחושותיי לכמה רגעים עת לחץ בחוזקה על חזי הקפוא. באותם רגעים של קור וצמרמורת, תחושת הפחד הפכה לכאב שהפך להבנה והכרה בחשיבות הבדיקה. באותם רגעים בהם הפחד, הקור והרתיעה יצרו בי תחושה של בחילה וכאב עמוק בבטן, הבנתי שבדיקה אחת, כואבת ככל שתהיה, יכולה למנוע ולחסוך ממני הרבה כאבים בעתיד, ובעיקר פחד מיותר.

למה זה קורה לנו?

לפי נתוני השנים האחרונות קיים גידול בשכיחות התופעה בקרב הנשים במערב. יותר ויותר נשים מגלות את הגוש הקטן בגופן. אותו גוש שנולד כתוצאה מהחיים במערב, שהרי הנתונים מצביעים על שכיחות התופעה באופן משמעותי בקרב נשות המערב.

לכאורה, אנו חיות בעולם של נוחות, בעוד דור הסבתות שלנו נאלץ לכבס את בגדיו בידיו ולבשל בכל יום מחדש, חיינו קלים יותר: לחיצה על כפתור מפעילה את מכונת הכביסה, סיבוב קל והמיקרוגל מסתובב, וכדי לשוחח עם חברים רק צריך להקפיד שהטלפון הסלולרי יהיה מוטען. אולם הנתונים מראים אחרת. מאמץ הסיבוב והלחיצה גדול יותר. מחייב יותר. מלחיץ יותר. אין דרך נוספת להסביר את כניעות הגוף לחוסר המאמץ.

לעתים, בעודי משוחחת עם עצמי בעיקר בשעת לילה מאוחרת, עת העולם נרגע סביב, אני תוהה מדוע אני עייפה וסחוטה. היכן מסתתרת חיוניות החיים ומדוע היא חומקת ממני בסופו של יום. ניהול בית, הנעת עובדים, גידול ילדים, הכנת אוכל, הסעה לחוגים, גידול חיית מחמד, שיעורי בית, סידורים, עניינים - כל אלה ועוד היו מנת חלקי. כל אלה סייעו בידיי לחבוש את שלל הכובעים בעודי נעה בקרקס החיים ומדלגת בין הסולמות המרחפים.

זה לא סוד. לא שלי ולא של חברותיי. אני אישה מודרנית, מתקדמת, פמיניסטית. אותה אחת שמצאו לה אינספור שמות כינוי, מתכנסת בסופו של כל יום וחשה על גופה את התשישות והעייפות. העומס שמחליש את מערכת החיסון, הלחץ הגורם לגוף לאבד את יכולתו להגן על עצמו, המתח שמשבית

 ומונע קיום בריא ומאוזן. בכל יום אני מאבדת עוד קומץ מהאנרגיה הבסיסית שניתנה לי בכפית עוד בשחר ילדותי עת ישבתי בחיק אמי וסבתי.

באותם רגעים אני מבינה כי החיים במערב חורטים את אותותיהם בגופי. בלי האטת קצב החיים, הקשבה פנימית והקטנת העומס לא נוכל לצמצם את המספרים הגבוהים והשכיחות המטרידה. זה השלב בו עלי לקחת אחריות ולהבין שיכולת הגוף שלי מוגבלת. האיזון חייב להיות מנת חלקי היומית, האיזון שהחיים במערב אינם מעניקים לי.

הטיפול התומך

בשנים האחרונות השתפר הטיפול הרפואי לאישה המערבית. נשים רבות מתגברות על המחלה וממשיכות בשגרת חייהן. הדגש הוא על מה שידוע וברור - גילוי מוקדם של המחלה מביא לטיפול טוב יותר ומשפר את סיכויי ההחלמה.

בחיי המקצועיים אני עוסקת ברפואה סינית קלאסית, המייצגת טיפול לצד אורח חיים וחשיבה. לפי תפיסה זו, החלק המלא והחזק נועד לעזור לחלק החלש והחסר. רק על ידי איזון נכון של הכוחות המנוגדים בנו נוכל לשמר ולקיים היטב את גופנו. המאבק עם המחלה מחליש בדרך כלל את הגוף, ולצד הטיפול המערבי נדרש טיפול משלים ותומך, לשם התאוששות. זה המקום בו יכולה הרפואה הסינית הקלאסית לעזור. תזונה נכונה, צמחי מרפא, תרגילי נשימה, פעילות גופנית ותנועה - כל אלה יכולים לסייע רבות ולתמוך בגוף בעת שהוא מפנה אנרגיה רבה להתמודדות במחלה. 

הכותבת היא מרצה לרפואה סינית קלאסית ומנהלת "מזרח מערב", המרכז לרפואה סינית קלאסית בישראל