מפלצת סיאמית: "אנחנו צריכים ללדת בקרוב"
הוא אמר "אנחנו" כאילו שהוא עצמו יעבור את הלידה ותהיה לו פתיחה של עשר אצבעות. האם זה הגבר הישראלי החדש? מה זו ההזדהות המוחלטת הזאת? גם אתה מפתח פקק רירי? פחד אלוהים... תמיר ועינת הפכו למכונה אחת משומנת היטב
בקורס היו שמונה זוגות, ומיד כשנכנסתי הבנתי שאני בבעיה. המנחה ביקשה מכל הזוגות לשבת במעגל גדול ודיברה בקול כזה רך ושקט, שלרגע חשבתי שאני מאזין לתוכנית "ציפורי לילה" בגלי צה"ל. נלחצתי. בניסיון להירגע דימיינתי שאני צף לי ברכות בחלל כשתת מקלע בידי ויורה צרורות לעבר השמש, מין דמיון מודרך מרגיע שכזה.
חלק מהזוגות ישבו ועיסו כל מיני איברים של בני הזוג. הגדיל לעשות אחד הגברים, שישב מאחורי אשתו ועיסה לה את תנוך אוזן ימין בעוד המנחה מדברת. היא נשענה עליו, והוא הגיב ביללה דקה והסביר לה שיש לו בצד שריטה מהכדורסל.
נשמתי עמוקות ושאלתי את האשה שהיתה הכי קרובה אלי אם היא רוצה שאעסה לה את הנחיריים. "שתוק כבר..." אמרה, "שלא ישמעו אותך. ותפסיק כבר לעשות צחוק מכל דבר".
דמיינתי פקק של פקבוק שמפניה ניתז ברעש גדול
המנחה סיפרה על תהליך הלידה ועל הפקק הרירי העומד להשתחרר, ואני דמיינתי פקק של פקבוק שמפניה ניתז ברעש גדול אל התקרה. די מפחיד. היא סיפרה גם על ירידת המים, ואני הבנתי, בפעם הראשונה, שלא מדובר בירידת מים רועשת, כמו בשירותים, אלא במשהו מינורי יותר. היא חייכה אלינו מין חיוך של פסיכופתים רגועים ו אחר כך ביקשה שכל זוג יציג את עצמו.
שחקן הכדורסל השרוט ואשתו חובבת עיסויי האוזניים היו הראשונים. הוא השתעל בחשיבות גדולה ואמר: "קוראים לי תמיר, זו אשתי עינת, ואנחנו צריכים ללדת בעוד כחודש".
זרם חשמלי היכה בי. אנחנו? הוא אמר "אנחנו" כאילו שהוא עצמו יעבור את הלידה ותהיה לו פתיחה של עשר אצבעות. האם זה הגבר הישראלי החדש? מה זו ההזדהות המוחלטת הזאת? איפה אתה תמיר? האם גם אתה מפתח לך פקק רירי? פחד אלוהים... תמיר ועינת הפכו למכונה אחת המשומנת היטב. מכונה עם חיוך פסיכוטי בעיניים.
כשהגיע תורי להציג את עצמי קמתי ממקומי, חייכתי חיוך קצת נבוך לזוגות האחרים ואמרתי: "קוראים לי אודי ואני... אה... אני חייב לצאת... גוררים לי את האוטו..."
ברחתי משם כמו טיל. משהו במשפט "אנחנו צריכים ללדת בעוד חודש" זיעזע אותי. אז נכון שיש הזדהות בין בני הזוג. נכון שהלידה היום היא תהליך שעוברים אותו יחד. אבל דמיינתי את תמיר עם בטן גדולה במהלך לידה ופתיחה של חמש אצבעות וזה לא כל כך הסתדר לי. תמיר לא נראה לי אחד שיכול לסבול כאבים.
שלחתי לעצמי צו מילואים לחודש
יותר לא הלכתי לשם. שלחתי לעצמי צו מילואים לחודש והתחמקתי מהמטלה הזו. כן, אני אהיה בלידה. כן, אני אתן לה קרטיב לימון, כמו שהיא מבקשת, וארטיב לה איתו את השפתיים. כן, אני אביא לה טייפ ענק ומתוכו אשמיע לה בפול ווליום את ברוס ספרינגסטין שהיא כל כך אוהבת, שכל בית החולים ישמע, אבל אני לא אלד. נקודה. אתם מבינים? אני לא אלד!
הסיפור הזה גרם לי לחשוב על סוגים שונים של מערכות יחסים בין בני זוג. הגעתי למסקנה שמה שלאנשים מסויימים נראה ממש בסדר, לי נראה מעוות בצורה חולנית. הזוגות האלו שמדברים כל הזמן ב"אנחנו" גורמים לי בחילה. "אנחנו אוהבים לאכול את זה", "אנחנו מתים על הסדרה הזו", "אנחנו ממש כועסים על אמא שלו!" עד לאן זה יכול להגיע? "יש לנו גודש בשדיים"? או "אנחנו אוהבים לשחק לעצמנו בביצים בזמן צפיה בטלוויזיה"?
נראה לי שההזדהות הזו טובה לזוגות כל עוד הכל בסדר ביניהם. חשבתי מה קורה לזוגות הסיאמיים האלו כשהעניינים מתחילים להשתבש. כשטוב לשניהם בתוך המערכת הדביקה הזו אז הכל בסדר גמור (חוץ מזה שלי בא להקיא). הם יעשו הכל זה עבור זה כל עוד זה משרת את אינטרס הזוגיות הדביקה שלהם. כשלאחד קשה – השני יעשה בשבילו הכל במסירות ראויה לשבח.
אמר כבר פעם המשורר הלאומי שלי:
"ואם לחם תאבי או יין
מן הבית אצא כפוף שכם
ואמכור את עיני השתיים
ואביא לך גם יין גם לחם..."
כלומר, אם בא לה לחם, הוא יעשה הכל. הגיוני נכון? יעקור את העינים שלו עבור פרוסת לחם. כמה יפה ורומנטי. הוא ייצא כפוף שכם, כי יש לו שריטה קטנה מהכדורסל והוא רוצה שהיא תראה כמה שהוא סובל עבורה. אולי הוא בכלל מאוד חולה? ומחלות כידוע מתפרצות כשהמערכת החיסונית נמצאת במצב גרוע. אז הנה, הגענו לעוד משהו. הקנאה, חברים, היא הדבר שהכי מחליש את המערכת החיסונית של בני הזוג הדביקים. מה קורה כשלאחד מבני הזוג טוב במקומות שלא משרתים את האינטרסים של המפלצת הסיאמית הזוגית?
"אך אם פעם תהיי צוחקת
בלעדיי במסיבת מרעייך
תעבור קנאתי שותקת
ותשרוף את ביתך עלייך..."
אני חושב עכשיו למה השיר הזה כל כך מטריד. תסלחו לי לרגע, אני משמיע אותו עכשיו תוך כדי הכתיבה... יהורם גאון שר את זה. ומה שצורח בשיר, יותר מהמילים הקשות, הוא הניגוד בין הטקסט למוזיקה. הניגוד בין המילים הקודרות והקשות לעליצות הבלתי מוסברת של הלחן בפי יהורם גאון, הוא המפתח לזוועה של השיר הזה. בפרט כשמגיעים לפזמון... רגע... תרשו לי:
"לה לה לל ל ללללל...לה לה לל ל ללללללל לללל ל ללללל... ותשרוף את ביתך עלייך!!!!!"
אני מדמיין עכשיו את הזוג הדביק רוקד לצלילי השיר... חיוך אווילי על שפתיהם, והוא לוחש לה באוזן: "אנחנו מתים על השיר הזה, נכון?"
זה מה שקרה לזוג הדביק מקורס ההכנה ללידה. דבק זה דבר טוב רק למי שרוצה להדביק את עצמו לפרטנר שלו לעד (דבר מסוכן כשלעצמו), אל תשכחו שמי שמתחרט מסכן את עצמו בעקירת איברים.
לפנייה לכתב/ת 
