מותו של סוכן

כבר למעלה משני עשורים שסדרת סרטי ג'יימס בונד מסרבת לגווע ומתעקשת להמציא עצמה מחדש. “קזינו רויאל" מ-2006 לא זו בלבד שביקש לעשות זאת על ידי עיבוד מחודש (לראשונה במסגרת הסדרה "הרשמית") של הספר הראשון בהרפתקאותיו של סוכן הוד מלכותה 007 שכתב איאן פלמינג, אלא שהוא אף עסק מפורשות באופן שבו נולדה הדמות המיתולוגית הזו.

כך, דניאל קרייג, שנכנס אז לתפקיד בונד ב-restart מרשים, סיים את הסרט כשהוא מפטיר בפעם הראשונה את שמו המלא, באופן שהפך לאחד מסימני הזיהוי של הסדרה: “בונד, ג'יימס בונד". אז גם נשמעה – באופן סימבולי בסיום דווקא – נעימת הנושא המפורסמת שהלחין מונטי נורמן, זו שמופיעה תמיד בהתחלה, יחד עם כוונת הצלפים שבונד צועד במרכזה. הלידה מחדש הושלמה.

"קוואנטום של נחמה". עלילה? לא בבית ספרנו

"קוואנטום של נחמה", שהוא לראשונה בתולדות הסדרה המשך ישיר לסרט שקדם לו, מבקש להמשיך את תהליך התעצבות דמותו של בונד, שהופך במהלכו מילד זועם ושואף נקם לגבר "אמיתי" המצויד בכושר שיפוט ושליטה. הכעס מקורו באשמה, על מותה של אהובתו, וספר לינד (אווה גרין), בסוף הסרט הקודם, והוא מוביל הפעם את בונד לעימות חריף עם המפקדת שלו “M”, בגילומה של ג'ודי דנץ', דמות שהיא שילוב מרתק בין האם שילדה אותו באופן סימבולי והסמכות האבהית.

"קוואנטום", אם כן, נפתח במקום שבו הסתיים "קזינו רויאל", ובונד יוצא בו בעקבות הנבל התורן (הצרפתי מתייה אמלריק, “הפרפר ופעמון הצלילה”), שבמעטה של פעיל אקולוגי מבקש להשתלט על מאגרי מים עצומים בדרום אמריקה. על הדרך הוא נחוש לאתר ולחסל את האיש שאחראי למותה של האהובה, כאמור בסופו של הסרט ההוא. העלילה – ועל מופרכותו של המושג הזה בהקשר של הסרט הנוכחי נעמוד בהמשך – מטלטלת את בונד בין איטליה, אוסטריה ודרום אמריקה, ואליו מצטרפת יפהפייה מסתורית (אולגה קוריילנקו, בקרוב לצדה של נינט בסרטו החדש של דני לרנר) שמתכננת נקמת דם משלה.

אנטי גיבור

אין זו הפעם הראשונה שבונד יוצא למסע של סגירת חשבון אישי, והופך מסוכן שרמנטי למחסל קר מזג. “רישיון להרוג" מ-1989 מצא את 007 דאז, טימותי דלטון, בסיטואציה דומה, כשהוא דולק בעקבות סוחר סמים אכזר שפגע בחברו הטוב. היה זה אחד הסרטים הגרועים בסדרה, שהביא כמעט לקצהּ (רק כעבור שש שנים הופק הסרט הבא, עם פירס ברוסנן), דווקא משום שהוא התיימר להציג את צדה הפגיע של הפנטזיה הגברית האולטימטיבית ששמה ג'יימס בונד. וכך גם כאן – הניסיון לעצב את בונד כדמות שמונעת מאיזשהם מניעים פסיכולוגיסטיים אפלים חותר תחת מהותה הקולנועית.

החיפוש אחר הגאולה מכביד על הסרט

פול האגיס, שחבר כאן אל צמד תסריטאים נוסף, משגר את בונד למסע אלים של גאולה עצמית (שהוא גם, באותה הזדמנות, אקט משיחי של גאולת איכרים בוליביאניים קשי יום). אבל החיפוש הזה אחר גאולה, שעבד היטב ב“מיליון דולר בייבי" ו"התרסקות", שאת תסריטיהם האגיס כתב (את השני הוא גם ביים), מכביד על הסרט הנוכחי, והופך את בונד ללא פחות ממגוחך.

ללא גאדג'טים ועם נשים כנועות מבעבר (אחת מהן, זו של הסוכנת פילדס, היא קריקטורה של נשות בונד לדורותיהן), “קוואנטום" מתנהל בקצב מייגע מקטע פעולה אחד למשנהו. לפתע, 007 נראה כמו העתק חיוור של סרטי ג'ייסון בורן, שבדרכם היעילה היו בונד למבוגרים (הם אף חולקים את האותיות הראשונות - JB). אמנם באחד הרגעים המוזרים בסרט, גופת אישה צעירה שמרוחה כולה בנפט מתגלה שרועה על מיטת בית מלון באופן שמתייחס מפורשות לגופה המוזהבת המפורסמת של שירלי איטון ב"גולדפינגר" – אך הפניה הזו אל הזיכרון הקולנועי של הסדרה נדמית שרירותית כמו כל דבר אחר בסרט הזה. האם זוהי קריצה מודעת לקהל המעריצים, או עימות אמיתי של בונד עם רגע טראומטי מהעבר שבו חשה גבריותו מאוימת יותר מכל?

אבל גם את הדבר שלשמו התכנסנו פה, אקשן ראוי וטהור, מתקשה בונד ה-22 במספר לספק. הבמאי מרק פורסטר, שמזוהה עם יצירות המדיפות ריח רע של אמנותיות אפנתית (ע"ע "למצוא את ארץ לעולם לא" ו"מעבר לכל דמיון"), מעצב סצינות פעולה תזזיתיות נוסח סרטי בורן, רק שכאן קשה לעקוב אחר המתרחש

בהן. הגרועה שבהן מערבת מרדף בין גגות וסמטאות עם קטעים ממירוץ הסוסים המפורסם המתרחש בעיר סיינה שבאיטליה, והתוצאה נדמית כמו חיקוי לא מוצלח.

עם סיפור שרובו נותר על רצפת חדר העריכה (בונד החדש הוא הקצר בתולדות הסדרה, שעה ו-46 דקות), מסר ראקציונרי שרואה בפעילים סביבתיים כמי שמאבקיהם הם מסווה לשאיפות של שליטה גלובלית, ארכי-נבל מגוחך, ובונד עצבני כזהבי יום ביומו – הדבר הטוב ביותר ב"קוואנטום של נחמה" הוא שמו.