שפת הס': מונחים בסיסיים בסקי

סקי אלפיני כולל בתוכו את כל ענפי הגלישה על השלג בהם נעזרים במגלשיים מסוגים שונים. אפשר לגלוש על זוג מגלשיים (וגם כאן יש לא מעט סוגים) או על מגלש יחיד - Monoski, על סנובורד ואפילו גלישה עם גלשן מיוחד - Kite Ski (בדומה ל Kite Surfing) כבר המציאו. העיקר להגיע למטה בלי לשבור כלום בדרך. הירידה במדרון המושלג מתבצעת תמיד, בכל סוגי המגלשים, תוך כדי פניות "זיגזג", שמטרתן להאט את המהירות. ככל שהגולש ברמה מתקדמת יותר הוא עושה זאת ביעילות רבה יותר וגם נדרש להפעלת פחות כח.

סקי על מגלשיים כולם בוודאי מכירים. הגולש נועל נעליים גבוהות וכבדות - Ski Boots, בעלות אבזמים ופטנטים מיוחדים, שנועדו להגן על כף הרגל, לתת לה יציבות ולשמור על החום. הנעליים מתחברות למגלשי הסקי באמצעות תופסנים מיוחדים, הנקראים בָּיינדינגס (bindings). כיוון הביינדינגס חייב להעשות על ידי איש מקצוע, על מנת שהמגלשיים ישתחררו מרגלי הגולש בזמן נפילה בזווית לא טובה, אבל לא ישתחררו סתם ללא סיבה. בזמן נפילה, המגלש עלול למשוך את הרגל לכיוון לא טוב ובעוצמה חזקה וזה עלול לגרום לפציעה (שכיח - קרע של רצועות הברך). לכן יש להתאים את הביינדיגס לרמתו של הגולש. גולש מתחיל, שנופל הרבה, יעדיף שהמגלשיים יפלו מרגליו בקלות רבה יותר. מסיבה זו כשישאלו אותכם בחנות ההשכרה באיזו רמה אתם גולשים, לא כדאי להיראות גיבורים יותר ממה שאתם באמת.

מגלשי קארבינג (Carving) הם מגלשי סקי בעיצוב חדשני, קצרים מגובהו של הגולש, צרים במרכז ורחבים בחלקם הקדמי והאחורי. מגלשיים אלו, שנכנסו לשימוש בשנים האחרונות, מאפשרים ביצוע סיבובים ביתר קלות. כיום כמעט כל המגלשיים לקניה או השכרה הם מסוג זה, והם תופסים את מקומם של המגלשיים הקונבנציונאליים שהיו פופולריים עד לפני מספר שנים.

מגלשי קארבינג (צילום: Index Open)

מגלשי סנובליידס (SnowBlades), על משקל "רולרבליידס", הם מגלשיים קצרים יותר, שאורכם 60 עד 90 ס"מ. המבנה שלהם דומה למבנה של מגלשי הקארבינג, הנעליים הן אותן נעליים בדיוק, והגלישה היא ללא מקלות. מגלשי הסנובליידס מאפשרים סיבובים קלים יותר, נוחים לסחיבה ומקטינים את הסיכון לפציעה.

סנובורד (Snowboard) - כשמו כן הוא - לוח גדול, עשוי חומר מיוחד, שעליו עומדים וגולשים. גלישת הסנובורד תפסה תאוצה בשנים האחרונות, בעיקר אצל צעירים, כנראה בגלל התנועות היותר "מגניבות". גולשי הסנובורד נועלים נעליים רכות וקלות יותר, המתחברות ללוח הסנובורד. השליטה במהירות נעשית על ידי פניות מצד לצד, ולא פעם עוצרים רק כשהישבן פוגש את השלג... גולשי הסנובורד משוכנעים שזה הרבה יותר כיף מגלישת הסקי הרגילה (כמובן שיש ויכוח, מה שבטוח כולם נהנים).

קרוס קאנטרי (Cross Country) - מעין הליכה בשלג, הנעשית עם זוג מגלשיים דקים במיוחד. ההליכה מתבצעת במישור, על מסלולים מיוחדים לכך, אותם ניתן למצוא בכל אתר סקי. אך אל תטעו, למרות שההתקדמות היא במישור, זה אינו ספורט קל והוא דורש כושר וסיבולת גבוהים. קרוס קאנטרי אינו פופולרי בין הישראלים, אך נפוץ מאד בארצות המושלגות ובתחרויות סקי.

השלג תמיד לבן, אבל צבעו של המסלול (Piste) משתנה, וכך הוא מופיע על השלטים והמפות. צבע המסלול מסמן את דרגת הקושי שלו, הנגזרת בעיקר מהשיפוע בחלקו התלול ביותר, וגם מרוחבו של המסלול.

מסלולים ירוקים הם מסלולים רחבים, בעלי שיפוע מתון מאד. הם משמשים בעיקר את המתלמדים בצעדיהם הראשונים על המגלשיים. סימון מסלולים בצבע הירוק הולך ונעלם, והיכן שהוא לא נמצא גם מסלולים אלו נכללים בקטגוריית המסלולים הכחולים. אך אל דאגה, גם המסלולים הכחולים מתאימים למתלמדים.

מסלולים כחולים הם מסלולים בעלי שיפוע מתון, המיועדים לגולשים מתחילים. גם גולשים מתקדמים ישמחו מפעם לפעם "לנוח" על מסלולים כחולים.

מסלולים אדומים הם מסלולים בדרגת קושי גבוהה יותר, בעלי שיפוע תלול יותר. גולשים מנוסים, לאחר מספר שבועות גלישה, יכולים ליהנות על מסלולים אלו, ויש מוכשרים במיוחד שמצליחים לגלוש בהם ללא פחד כבר לאחר מספר ימים.

אחרונים חביבים הם המסלולים השחורים, שהם המאתגרים ביותר ומיועדים לגולשים ברמה מתקדמת, המסוגלים להאט את המהירות גם בשיפוע חזק. אם אינכם כאלו, תעשו לעצמכם טובה ואל תעלו על "השחורים", אחרת תמצאו את עצמכם בפגישות תכופות עם השלג, וזה במקרה הטוב.

שיפוע המסלולים מצוין באחוזים (בדומה לשיפוע בכבישים) ולא במעלות, כפי שרבים טועים לחשוב. מספר זה אומר לנו מהו חלקו היחסי של השינוי בגובה, מתוך השינוי במרחק. מכאן אנו מבינים ששיפוע של 100% הוא שיפוע של 45 מעלות. בנוסף לשיפוע משפיעים על קושי המסלול גם גורמים נוספים, כמו רוחב המסלול ובעיקר מצב השלג, ועל כך בהמשך.

ישנם גם מסלולים שאינם מסומנים, אלו הם מסלולי האוף-פיסט (Off Piste), שהם בעצם לא ממש מסלולים, אלא כמו שמרמז השם "מחוץ למסלול". מאחר ולא מיישרים ומהדקים אותם, הם בעלי שלג בתולי ועמוק, שמושך אליו גולשים מתקדמים והרפתקנים במיוחד. בגלישת אוף-פיסט יש סכנות רבות, כמו מפולות שלגים, בורות, סלעים, עצים שצמחו להם באמצע הדרך, ואפילו אובדן הדרך. מסיבה זו הגלישה בהם מתבצעת בקבוצות בלבד, רצוי בליווי מדריך, ועם ציוד חירום מתאים.

גולשים מתקדמים יכולים להנות מספארי סקי (Ski Safari), שהוא טיול ארוך על מגלשיים, המורכב מהרבה מסלולים ומעליות, מבלי לחזור על אותם המסלולים. 

גולשים מנוסים יכולים להבחין בסוגי שלג שונים וגם לומר לכם איך כל אחד מהם משפיע על הגלישה. איכות השלג תלויה במידה רבה בגובה האתר, בתחזוקה שלו, במפנה המסלולים (צפוני או דרומי), בשעה של היום, בכמות הגולשים וכמובן במזג האוויר. בכל אתר תפגשו את כל סוגי השלג, ומה שתפגשו בכמות הגדולה ביותר תלוי, במידה רבה, ביושב במרומים או במזל.

כדי להבין טוב יותר, בואו בואו נעשה היכרות עם הפועלים החרוצים של אתרי הסקי - חתולי השלג. אלו הם טרקטורים ענקיים, בעלי שרשראות רחבות, הגוררים מאחור מתקן רחב. הם נוסעים על המסלול ותוך כדי כך הם מיישרים אותו, שוברים את שכבת הקרח העליונה, מחליקים גבשושיות והופכים את השיפוע לאחיד עד כמה שניתן. בדרך כלל מבצעים החתולים את עבודתם בלילה (אלו הם האורות שתראו בלילה על המסלולים), ונדיר לפגוש אותם בפעולה בשעות היום. אם תפגשו בחתול שלג תזהו אותו לפי הצפצופים, הנשמעים למרחוק ומזהירים את הגולשים מהסכנה.

לאחר מעבר חתולי השלג על המסלולים יש עליהם שלג מהודק ונוח לגלישה, בהשוואה לשלג העמוק והבתולי שמחוץ למסלולים. במקומות בהם לא עוברים חתולי השלג, יש שלג עמוק, שהעומק שלו יכול להגיע למטר ויותר. גלישה בשלג עמוק קשה יותר מגלישה על שלג מהודק, יש ללמוד אותה בנפרד והיא דורשת ניסיון רב.

שלג פודרה, או פשוט פאודר (Powder), הוא משאת נפשו של כל גולש. זהו שלג טרי, רך ואוורירי, שטרם התהדק על ידי חתולי השלג והגולשים וטרם התקלקל בשל השמש והחום. הסיכוי הכי טוב למצוא פאודר הוא אחרי סופת שלגים, במקומות גבוהים, במסלולים בעלי מפנה צפוני, בתחילת היום ובמקומות עם מיעוט גולשים. שלג פאודר מקל מאוד על הגלישה, עד כדי כך שהוא יכול להפוך מסלול שחור לאדום ומסלול אדום לכחול.

בניגוד לפודרה, גבשושיות (Moguls) על המסלול מקשות מאוד על הגלישה. אלו הן בליטות שלג וקרח שנוצרות לאחר שגולשים רבים עברו על המסלול. גלישה על מסלול עם גבשושיות מאמצת מאוד את הברכיים ומאיטה את הגלישה, אך גולשים מנוסים כמעט שאינם מרגישים בכך. זהו אחד הנושאים הנלמדים בקבוצות הדרכה למתקדמים ואחת הסיבות הטובות לא להפסיק לקחת שיעורים.

מסלול מכוסה קרח (Icy) נוצר כתוצאה משלג שהפשיר במהלך היום וקפא שוב עם ירידת הטמפרטורות בלילה. הגלישה על הקרח קשה ומסוכנת, מאחר ולמגלשיים קשה יותר להאחז במסלול. יש סיכוי גדול יותר להיווצרות קרח כאשר הטמפרטורות עולות מעל האפס או כאשר השמש מכה על המסלול, בעיקר במסלולים הפונים לשמש.

כאשר השלג מתחמם הוא הופך לשלג רטוב, שהוא שלג שמתחיל להפשיר ונראה כמו דייסה. שלג רטוב מאט את הגלישה והוא שנוא על הגולשים, אך אינו מסוכן כמו הקרח. השלג הרטוב זוכה לשלל כינויים לא אוהדים, כמו שלג דייסתי, עיסתי, מרק ועוד כיד הדמיון. למרבה הצער, את שני סוגי השלג האחרונים ניתן למצוא לעיתים קרובות באתר הלאומי שלנו. קרח בשעות הבוקר ושלג רטוב משעות הצהריים ואילך הם חזיון נפוץ בחרמון.

איך מגיעים הגולשים אל המסלולים? ובכן, מעליות הסקי (Ski lifts), שאנו נוהגים לקרוא להן רכבלים, מעלות את הגולשים מהעיירות שבעמק אל האתר. עם סיום כל מסלול גלישה מעלות מעליות אחרות את הגולשים לתחילתו של המסלול הבא. לכל מעלית יש שם ומספר, אך אתם, סביר להניח, תזכרו רק את המספר, והוא גם זה שמצוין על מפות האתר. כדי לעלות במעליות יש לשלם כמובן, כלום לא בחינם. לכן קונים את הסקי פס (Ski pass), שהוא כרטיס העלייה לכל הרכבלים באתר. את הסקי פס קונים לפי מספר הימים בהם תגלשו והמחיר בהתאם. מחירי הסקי פס שונים מאתר לאתר, בעיקר בהתאם לפופולריות שלו, ומעונה לעונה בהתאם לעומס (לא פֵייר, כשעמוס יותר גם משלמים יותר...). הסקי פס כולל גם נסיעה באוטובוס הסקי (Ski Bus) שמביא את הגולשים, שאין ברשותם רכב, מהעיירות אל מעליות הסקי ובחזרה.

רכבל? מעתה אימרו Chair lift (צילום: כרמית וייס) 

יש מספר סוגי מעליות סקי: גונדולה היא מעלית סגורה, בה נוסעים בישיבה ארבעה עד שמונה נוסעים. את מגלשי הסקי מאפסנים במתקן מיוחד מחוץ לגונדולה ומתפללים שהם לא יפלו בדרך (והם לא נופלים, אין ממה לחשוש). במרבית המקרים העלייה מהעמק לאתר, שהיא ארוכה מאד, נעשית בגונדולה, בה אתם מוגנים מפגעי מזג האוויר (אל תצפו לחימום). נדיר יותר לפגוש באתרי הסקי את מעלית ה-Cable car, שהיא קרון גדול המעלה עשרות ואף מאות אנשים יחד בעמידה. במעלית מסוג זה יש שני קרונות בלבד - כשהאחד עולה השני יורד. נדיר עוד יותר לפגוש באתרי הסקי רכבת כבלים (Funicular), שהיא רכבת חשמלית, הנוסעת על מסילה ונמשכת על ידי כבלים.

בסוף המסלול תפגשו בדרך כלל ברכבל כסאות (Chair lift), בו יושבים הגולשים זה לצד זה, כשהמגלשיים מחוברות לרגליהם. אם יתמזל מזלכם, תזכו למעלית בעלת כיסוי הניתן לסגירה ומגן מפני השלג והרוח. 

בחלק מהמסלולים, בעיקר במסלולי הלימוד, תפגשו במעלית כפתור או במעלית טי-בר (T bar). בשני המקרים מדובר על מוטות הקשורים לכבל. הראשון הוא בעל עיגול (כפתור) אותו שמים בין הרגליים, ואילו השני הוא בעל מוט בצורת האות T, עליו נשענים שני גולשים. בשני המקרים יש לאחוז במוט ביד אחת, במקלות הסקי ביד השנייה, ולהיזהר שלא ליפול בדרך. גולשי הסנובורד מתקשים בעלייה במעליות אלו והם משתדלים להימנע מהן.

מחרשת שלג (Snow Plough) הוא המונח הראשון אותו תשמעו. זוהי הדרך הבסיסית לעצירה במדרון, כאשר שני המגלשיים יוצרים צורת משולש, שהחוד שלו פונה קדימה. בהדרכת ילדים משתמשים לאותה מטרה בכינוי "פיצה" וזהו הכינוי שרוב הגולשים מכירים. בשלב הבא משמשת ה"פיצה" גם לגלישה במדרון, עד שהגולש לומד לעצור את עצמו בדרכים אחרות, יעילות יותר, ואז עליו להיפטר ממנה בהדרגה ולעבור לגלישה במגלשיים מקבילים, המכונה גלישת "צ'יפס".

גולשים מתקדמים עוברים בהדרגה לגלישת פָּרָלֵל (Parallel), גלישה בה גם בפניות המגלשיים נשארים מקבילים זה לזה. בסגנון זה העצירה מתבצעת על ידי היפוך כיוון הסכינים שבתחתית המגלשיים, בעקבות הטיית הגוף והרגליים, והיא דורשת הרבה פחות מאמץ. גולשים עוד יותר מתקדמים נעזרים בפניות קצרות (Short turns), ללא המתנה בין פנייה לפנייה, על מנת לגלוש במדרון תלול וצר.

גולש בפרלל, להסתכל ולקנא (צילום: כרמית וייס)

גלישת קארבינג (Carving) היא סגנון גלישה מתקדם, בו הסיבוב נעשה על ידי היפוך המגלשיים, תוך הטיה חדה של הברכיים לכיוון המדרון. גולשי קארבינג הם מהירים, משוחררים ונראה כאילו אינם מתאמצים כלל, והם אכן מתאמצים פחות.