מכתב אישי לאחות הפגיה מאם לפג

• אחות הפגייה מבני ציון - לשימוע במש' הבריאות
• מי מחזיק פגה בכיס?
  

אחות יקרה, אני יודעת מי את. נכון יותר לומר – מכירה היטב את הקולגות שלך. בני הצעיר, היום בן שנתיים, נולד פג במשקל 1,180 גרם ובילה את החודשיים הראשונים לחייו באינקובטור. 'בילה' זאת, כמובן, בחירת מילים משונה למדי, בהתחשב בעובדה שהילד שלי נלחם על חייו כשהוא עירום, מבוהל, מחובר לצינורות ולמכשירים וניזון מהחלב השאוב שלי, שהוזרם לקיבתו באמצעות זונדה.

למעלה משישים יום התבוננתי באחיות הפגיה, נלחמות יחד עם בני ועם עוד עשרות תינוקות שנולדו טרם זמנם, עוֹבדות בתנאי מצוקת כוח אדם מחפירים ומתמודדות עם הג'וב התובעני והדרמטי ביותר שראיתי מעודי. ודווקא בגלל שאני יודעת היום מאיזה חומר מיוחד עשויה מי שבחרה במקצוע הזה, אני שואלת אותך: אחות יקרה, מה חשבת לעצמך? מה עבר לך בראש כשטמנת את הפגה הקטנטונת וחסרת הישע הזאת בכיס החלוק שלך, כאילו היתה טמגוצ'י, ולא אדם חי? האם היית עושה זאת לו יכלה הקטנה לדבר, ולהגיד לך שהיא מבקשת שתניחי לה, שגם כך היא מותשת, מפוחדת ועסוקה בקרב ההישרדות שלה?

זיהום כיס החלוק

אחות יקרה, את יודעת טוב ממני כמה פעמים חיטאנו ידיים באלכוהול לפני שהעזנו ללטף את הילד שלנו באצבע זהירה. כמה חיכינו, בלב הולם, לשעת כושר שבה העומס יפחת מעט, המצב יהיה יציב יותר, ואנחנו נורשה סוף סוף להצמיד אל גופנו את התינוק העירום שלנו ולנחם אותו מעט בשיטת ה"קנגורו",

שמעודדת מגע עור בעור של הפג והוריו במטרה לאזן ערכי חום גוף ודופק ולחזק את התינוק, שמריח את הוריו סוף סוף, וחש את חומם, ויודע שהם שם למענו? את יודעת כמה זיהומים אורבים בכל פינה ומסכנים את חייהם של פגים, גם בתוך הפגייה עצמה.

אני יודעת היטב: פעמיים הועבר הילד שלי למחלקת טיפול נמרץ עקב זיהום מסוכן שלקה בו בעודו באינקובטור. חלקם נקראים בשם החמוד לכאורה, '"זיהום כובע הצמר" – על שם כובעי הצמר המתוקים שחובשים הפגים העירומים, כדי לעזור להם לשמור על חום גופם. איך בדיוק חשבת להגן על הפגה שניצלת לצורך צילום מזכרת משעשע מפני "זיהום כיס החלוק" שלך? האם הוצאת אותה מתוך העריסה רק לצורך הפוטו אופורטוניטי הבלתי נשכח הזה, או שהייתן בדרך לעוד בדיקה חיונית ומכאיבה? ואולי, באותו רגע, פשוט לא חשבת?

אחות יקרה, אני חוזרת ואומרת שוב: העבודה שבחרת בה היא קשה, מתישה, דורשת אנרגיות גוף ונפש עצומות, עתירת חמלה אבל חסרת רחמים. בחודשיים שבהם עצרו חיי מלכת לטובת הישרדותו של התינוק שלנו, למדתי שהפגיה היא בועה: אין בה יום, אין בה לילה, אין בה רגע דל ואין בה הבדל בין דת, גזע ומין. יש תינוקות שיוצאים ממנה בריאים ושלמים, "בוגרי פגיה" אחרים נושאים צלקות ונזקים לאורך חייהם וישנם גם אלה, שאת הוריהם לא ידעתי כיצד לנחם, שעזבו את הפגיה בידיים ריקות.

האם היית נוהגת כך גם בחולה אלצהיימר?

אבל זאת העבודה שבחרת בה, לרע ולטוב. את זוכה להציל חיים מדי יום ביומו, זוכה להיות נוכחת ברגעים שהמילים קטנות לעומתם, זוכה להיווכח בפלאי הבריאה הקטנים והמתוקים מכולם, ולקחת חלק ברגעים הקריטיים ביותר של חייהם. וכשאבא ואמא של פג עוזבים בסופו של יום את המחלקה בדרכם הביתה – לאסוף כוחות, אולי לבכות קצת, ובעיקר לחוש שחלק מהם נותר שם, בתוך האינקובטור השקוף – הם בטוחים שהילד שלהם נמצא בידיים טובות, ולא בידיה של אחות עייפה, שידיה עמוסות מדי (כי אין תקנים, ואין אחיות, ואין כבר כוח לסדרי העדיפויות המעוותים של מערכת הבריאות שלנו) ושברגע של טיפשות טהורה היא מכניסה לכיס הקטן שלה את הפציינטית. האם היית נוהגת כך, אחות יקרה, גם בחולה אלצהיימר, בחולת סרטן או בנער פגוע ראש? אה, סליחה. הם גדולים מדי. ובכל זאת, הם יודעים לדבר.