טורפת בחסות קנז

ב-2003 ענת עינהר הלכה לערב ספרותי בקפה "תמול שלשום" בירושלים. הסופר יהושע קנז דיבר בו על תרגום חדש של ז'ורז' סימנון. היא היתה אז בחודש השביעי להריונה, ייתכן שעוררה אמפתיה בהיותה כבדת משקל, לכן הציעו לה טרמפ לתל אביב ברוב אדיבות. בנסיעה ישבה מאחורי מוקי רון ויהושע קנז. בקושי דיברה, בקושי צותתה, אולי עקב יראת קודש מנוכחותו של קנז שהיה ועדיין הסופר האהוב עליה.  

"היו לי אז כמה סיפורים שחשבתי שהם לא רעים, ומאחר שהייתי בחודשי ההריון האחרונים שלי, לא ידעתי אם אמשיך לכתוב אחרי הלידה. לקחתי את שלושת הסיפורים האלה ושלחתי לקנז, הזכרתי לו במכתב קצר שנסעתי איתם לתל אביב. לא סיפרתי על זה לאף אחד, בקושי עם עצמי חשבתי על זה – זה נראה לי אז שיא היהירות", היא מספרת. הסיפורים חזרו אחרי ימים ספורים, בתוספת מכתב רגיש ואדיב של קנז שמאוד אהב אותם. מכאן כבר הדרך היתה סלולה. השבוע רואה אור ספרה הראשון "טורפים של קיץ" (עם עובד), המורכב מארבע נובלות.

עינהר. לקחה טרמפ אל ההצלחה (צילום: יואב פריד)

למעשה, עד גיל 25 עינהר הסתובבה קצת אבודה. לא היה לה כיוון והיא בטח לא תכננה לכתוב ספרים. "הייתי תלמידה בינונית ובעיקר שמעתי מוזיקה וציירתי", היא אומרת. היה זה אבא שלה שהחליט לרשום אותה לבצלאל, ודווקא במקום בו לכאורה הטקסט הוא לא הדבר הדומיננטי, אותו חיידק כתיבה נכלולי החל לקנן בה.

היא סיימה את לימודיה בתקשורת חזותית, בדרך עשתה קפיצה מדגמית במגמת תסריטאות של סם שפיגל, ניסתה את עצמה בשוק העבודה וגילתה שמדובר לטענתה במציאות מעט מבאסת. כמה דברים שכתבה והראתה לאנשים קיבלו ביקורות טובות, לכן החליטה שהיא מנסה להתמסר לכתיבה, ואז כאמור הגיע יהושע קנז.

"קנז הוא הסופר שהכי השפיע עלי. מבחינתי זה היה האישור הכי מוחלט לכתיבה שלי, אישור שיכולתי רק לחלום עליו". אחר כך, תוך כדי עבודתה כמאיירת בסטודיו של בעלה, המשיכה לעבוד ולפרסם בכתבי עת כמו הקשת החדשה, אבל לא חיכתה זמן רב עד שבהוצאת עם עובד הבינו שיש להם כישרון בידיים.

"טורפים של קיץ" הוא ספר נועז, שאולי הדבר הכי בולט בו הוא שקשה להאמין

שהוא ספר ביכורים. "אמרו לי שספר ראשון של בת 38 הוא לעולם לא ספר ביכורים", היא אומרת. כתיבתה של עינהר היא כתיבה מתבוננת, שלא מאכילה את הקורא בכפית, היא גורמת לו לחשוב, לנחש, להתאמץ, היא לרגע לא טומנת בחובה רמזים עלילתיים, כמו אמנות הגשטאלט.

עינהר גדלה בפתח תקווה, בתוך בניין רב קומות, מעמד ביניים קלאסי. "כל חלון השקיף על חלון. שמעתי כל הזמן את השכנים, את השיעולים שלהם, את הריבים שלהם, זה היה כמו בית בובות ענקי , שמצד אחד אין חיץ, אבל מצד שני יש חיץ רגשי גדול". אלו הן הדמויות של עינהר, דמויות פשוטות, יום יומיות, קנזיות במידה מסוימת, ועינהר לא מכניסה את עצמה לתוכן במובהק, היא מסתכלת ומספרת.

יש לי אותך מתחת לעור

"החירות שלי בתור סופרת זה להיכנס לעור של מישהו, כמו לעור של מורה בן 50 (צבי, הגיבור מהנובלה הראשונה), אני רואה את זה כמו מפלצות של פרנקנשטיין. אני לוקחת חלקי גוף שלי ושל אחרים ומחברת אותם ביחד. זה כמו שאני רואה אדם ואני רוצה להכיר אותו. דרך הכתיבה אני מכירה אותו, הופכת לאשת הסוד שלו וכך אני יוצאת לדרך שמבחינתי הרבה יותר מעניינת ולא צפויה מאשר לכתוב על עצמי בגוף ראשון".

פתח תקווה. התבגרות של מוזיקה ואלימות (צילום: רענן בן צור)

זה לא שעינהר הוציאה את עצמה כליל. גיבורת אחת הנובלת היא ילדה שסובלת מסקוליוזיס (עקמת), ומתקינים לה חגורה מיוחדת שהיא חייבת להסתובב איתה כל הזמן. עינהר נאלצה לענוד את החגורה מגיל 10 עד 15.

איך אפשר להסתובב עם כזה דבר חמש שנים?

"התמודדתי עם זה כשהפכתי את זה לקטע של ביזאר. בעיקר רציתי שלא ילעגו לי, כי בגיל הזה לועגים לך בפרצוף. אני חושבת שסך הכל הצלחתי לחיות יפה אם אותה חגורת פלסטיק מחורר. היה זה משהו סמלי כי היו צריכים להוריד אותה ברגע שהפסקתי לגדול. בגיל 15 פתאום הודיעו לי שהפסקתי לגדול".

זה לא היה הניסוי הראשון של עינהר בעולמו הבלתי מוגבל של הביזאר. תקופה מסוימת, כך היא מספרת, ערכה לקבוצת חברים אקסלוסיבית הופעות כשהיא לבושה בבגדי גבר ומבצעת רפרטואר אישי של דיוויד בואי, אבל סך הכל היה זה בעיקר לשם השעשוע. עינהר מעידה על עצמה כטיפוס לא מרדני, ואם כן הרי זו מרדנות שבמסגרת הקונבנציות.

לא היה נגד מה למרוד בפתח תקווה בשנות השמונים?

"יכול להיות שהמרד שלי היה באמצעות מוזיקה. הייתי פריקית של מוזיקה, את כל הדימוי העצמי שלי בניתי סביב מוזיקת הפופ של האייטיז. וזה היה חריג שבת היא פריקית כזאת. גם בספר אפשר למצוא את ההשפעות האלה, של הולי ג'ונסון, סולן 'פרנקי הולך להוליווד', דיוויד בואי ועוד".

אפשר להבין מחלק מהסיפורים שגדלת במקום די אלים?

"אני חושבת שכן, אבל לא אלים באופן יוצא דופן. רוב הערים האלה, פתח תקווה וראשון לציון וכיוצא בזה, הן ערים אלימות. זו אלימות שכל הזמן נמצאת שם מתחת לפני השטח, חשים אותה רק שגודלים לתוכה, מדי פעם היא מתפרצת באופן חריג ואז כולם מתפלאים. ביטאתי את זה גם בסיפורים, יש שם קצב מסוים, תחושה שהכל בסדר, ואז לפתע משהו מתעקם, סקוליוזיס של העלילה".

ובתור הקורבן - הכלב גולי

הנובלה הראשונה "טורפים של קיץ" מתרחשת בתקופה של פיגועי התאבדות, אך עינהר בוחרת שהקורבן שלה יהיה דווקא כלבו של המורה צבי, גולי.

מאיפה באה הבחירה הזו של כלב כקורבן פיגוע?

"היא באה ממקום של אובדן. הרי בפיגועים אנשים נהרגים והתמונות שלהם מתפרסמות, אבל אף אחד לא מתייחס לכלב שנהרג, אף אחד לא מבין את האובדן שחווה הגיבור בסיפור. אני לא טוענת שהכלב הוא חשוב כמו האדם, אבל עבור צבי, גיבור הנובלה, הוא בהחלט חשוב כמו אדם, אם לא יותר. אגב, בסוף הנובלה יש פיצוץ של פיגוע. רבע שעה אחרי שסיימתי לכתוב אותה, נשמע פיצוץ כזה, זה היה ניסיון התנקשות בזאב רוזנשטיין, אבל עדיין היה מצמרר מבחינת צירוף מקרים".

עד היום בעיקר התפרסמת כמאיירת, איך איור וכתיבה משתלבים יחד אצלך?

"אני לא בטוחה שהם כל כך משתלבים. זה כאילו שפרוזה אני כותבת ביד ימין וקומיקס בצד שמאל. הם שני חלקים שלי, אבל בהחלט הייתי רוצה להתמסר לכתיבה".

את מפנטזת שהספר יהיה הצלחה מסחרית, הוא בכלל בנוי לזה?

"לא ממש. רציתי שאנשים מסוימים יקראו אותו, והאנשים האלה קראו, כמו למשל יהושע קנז ויובל שמעוני שהיה העורך ועוד אנשים קרובים. אם הוא יהיה הצלחה - כמובן שאשמח, אבל אני לא מתעסקת בזה".

בעטיפת הספר מצולמים שני גברים צעירים באמצע של אקט שהוא שילוב של אלימות ושעשוע, משהו שמסמל איזשהי רוח שקיימת בספר עצמו. מתברר שהעטיפה היא גם סיפור בפני עצמו. "היה לי רעיון עבור עטיפה. יום אחד נסעתי ברכבת. ישב מולי מישהו ופתאום אמרתי לעצמי, אותו אני רוצה, זהו. לקח לי זמן לאזור אומץ ולפנות אליו. שאלתי אותו: 'סליחה, בן כמה אתה?' הוא ענה: '21'. אמרתי לו: 'תשמע, אני לא מתחילה איתך', וקלטתי את כל האזניים של הנוסעים מתחילות להימתח.

התקרבתי אליו וסיפרתי לו שאני רוצה לצלם אותו לעטיפה של הספר. הוא מאוד התלהב

והחלפנו פרטים. בינתיים נסעתי לפריז וכשחזרתי יצרתי איתו קשר, וכל פעם הוא הבריז בלי להודיע, והתחלתי להרגיש קצת אבודה. הוא היה מתקשר ואומר, הנה אני מגיע עוד חמש דקות, הייתי מתארגנת והכל, ואז שוב הוא לא הופיע. הרגשתי שיש אצלו איזשהי שפה שאני לא מבינה. זה דומה לחוויה שצבי, גיבור הנובלה הראשונה, עובר. בסוף איכשהו הצלחתי לארגן אותו ואת חבר שלו לצילומים, אבל כל החוויה התחילה להיות קצת קינקית".

אז מה הלאה בעצם?

"מה הלאה? אני לא יודעת, נמשיך לעבוד ולכתוב, נקווה שהספר יצליח, וגם אם לא - אני מקווה שאני כאן לטווח ארוך".