העיר שחולקה לה יחדיו

"ואני רוצה לחיות בירושלים של אמצע, בלי לחבוט את ראשי למעלה ובלי לפצוע את רגליי למטה". כתב יהודה עמיחי, מגדולי אוהביה של עיר הקודש. יום אחרי הבחירות האחרונות, ברור שכבר אין דבר כזה, ירושלים של אמצע וגם, למרבה הצער, לא יכול עוד להיות.

ירושלים איננה עיר-כל-תושביה, כפי שישראל איננה מדינת כל אזרחיה. אם היה עוד צורך בהוכחה שירושלים כבר מחולקת, ואפילו פעמיים, הקרב בין המועמד החילוני למועמד החרדי, תמיכתה של חצר חסידית בחילוני דווקא ולהכעיס והדרתם הסופית של ערביי ירושלים מכל התהליך – הם הם המוכיחים כי יש לפחות ארבע ירושלים: של היהודים ושל הערבים מחד, ושל החילונים ושל החרדים מאידך. ואמצע? איפה אמצע? תלוי על גשר המיתרים?

אבל "ירושלים כולה סמלים", כתב עוד המשורר: יום אחרי הבחירות, אפשר לומר בדאגה גדולה שחלון הראווה של ישראל מקוטב, עני, מלוכלך, מחולק לגיטאות אתניים-תרבותיים-לאומיים – ואם נותר סמל אחד ומאחד לכל אלה, הרי הוא סמלה של חוסר הסובלנות הדתית.

פחי אשפה בוערים, אוטובוסים מחולקים למגדרים, רחובות סגורים בפני חילונים ושכונות שבהם לא תראו חרדי לעולם: כביש שמעברו האחד יש חומה ומאחוריה חיים מתי מעט יהודים בבהלה ובהתרסה, ומעברו השני חצי עיר יהודית מפולגת, קרבות שבת וקרבות על מצעד הגאווה ועל שירת נשים בפומבי ועל כל הדברים המופלאים המובטחים לכאורה לכל אזרח ישראלי מכוח זכויות היסוד שלו, וזה עוד לפני שדיברנו על הקיפוח המשווע, האכזרי בציניות שלו, כלפי תושביה של מזרח העיר: לא מיוצגים (ביוזמתם) מאוזרחים (בעל כורחם) ומופלים לרעה תחת שלטונו של כל ראש עיר, גלוי ראש או חובש כיפה.

אז כך נראה באמת חלון הראווה של הריבונות הישראלית, עיר כל הדתות: אבל רגע – איפה הדתות האחרות במשחק הזה? הלא גם הן מודחות ומודרות לשולי הסכסוך ההיסטורי בין חסידות גור לבין פרוש ועדתו. לא היה רגע אחד במערכת הבחירות האחרונה בו מישהו מבין שני המועמדים טרח להבהיר שירושלים, עם כל הכבוד, לא שייכת רק ליהודים שיבחרו בו.

האחרון שהבין כי הוא חולש על קריה קוסמופוליטית היה טדי קולק: בימיו, אפשר היה עוד להשתמש בשרותיו הטובים של ראש עיר כדי להגיע להבנה בין דתית ולעשות מעשים גדולים למען העיר ותושביה בתמיכתם של נוצרים מרחבי העולם. אהוד אולמרט, שירש אותו אמנם הרבה להתעופף ברחבי העולם, אבל לא גייס עבור ירושלים התלהבות, משאבים ורוח של עשייה מקרב שלוש הדתות הגדולות. לופוליאנסקי, ואי אפשר לומר זאת בדרך עדינה במיוחד, פשוט לא ראה את הנוצרים ואת המוסלמים ממטר – ובמובן זה ניר ברקת הוא ממשיכו הטבעי.

כי ברקת מאיים שיגייס את כל המשאבים העירוניים להתנגדות לרעיון חלוקת ירושלים וברקת רוצה לבנות היכלות תיירות בעיר דוד, ואם מבוקשו ייעשה – הקיטוב עוד יילך ויחריף: אבל כך היה קורה גם לו פרוש היה נבחר – ואיפה האמצע?

4 ראשי עיר?

בירושלים, בין קרב מוניציפלי קטן למשנהו, חסר חזון ארוך טווח על היותה של העיר הזאת בירה רוחנית לשלוש הדתות המונותיאיסטיות המסוכסכות. חסר בה רצון טוב לראות בעיר סמל של הבנה בין הללו. אף אחד כבר לא רוצה להוציא תורה מציון, ומעטים מדי מבינים שעתידה של ציון אינו תלוי בהחלטות על גשרים וביוב אלא בדיוק בזה: בבנייה מחדש של מרקם היחסים בין בני כל הדתות.

איך עושים את זה? גם למי שאינו משורר מותר לחלום. לא על עיר של אמצע, כי אם על עיר שיש לה לפחות שלושה ראשים.

אולי ארבעה, בעצם, וכל אחד מיצג דת אחרת: הרביעי מייצג את דת החילוניות, כמובן – שגם היא צריכה מליץ יושר לאינטרסים החיוניים שלה.

וככה, בחזוני הפרטי והילדותי משהו, תתנהל לה העיר במשובה ובנחת ומתוך איזון אינטרסים וחלוקה שוויונית של משאבים לכולם, כשבראשה עומדים ארבעה ראשי עיר – וחלון הראווה הישראלי שוב לא יהיה טלאי על טלאי של שכונות מקוטבות ומפולגות.

ומעל לכולם צריך מישהו מבחוץ - רצוי בהאי. הנה לכם דת מונותיאיסטית שלא מפנטזת על שליטה בירושלים, שמאמינה באמת בשביל הזהב – ושמפעלותיה מצטיינים בחוש אסתטי מדהים. לו היה לירושלים ראש עיר בהאי, במקום גשר המיתרים היו תושביה מקבלים גן פורח, והמון המון אמצע.