האם אתר אינטרנט הוא שומר הסף של גולשיו?
האם על בעלי אתרים להיות שומרי סף ולמחוק תכנים שפוגעים באחרים? במקרה אחד, בית המשפט סבור שכן. אביב איילון חושב אחרת
בקצרה, אלה פרטי המקרה: אלמוני פרסם תמונה ומספר טלפון נייד של אחד העונה לשם רועי דוביצקי באתר ההיכרויות "Meet Me". האלמוני לא בחל ופרסם את פרטי התובע תחת הכותרות: "מחפש קטינות להיכרות משעשעת", "מציע שירותי מין לנשים תמורת תשלום" וכן "לנערות בחינם".
כשהתברר לתובע על הפרסום, פנה אל בעלי אתר ההכרויות, ליאב שפירא, וביקש כי הפרסום יוסר וכן כי תפורסם הודעת התנצלות באתר. הנתבע הסיר את הפרסום באופן מיידי, אולם סרב לפרסם הודעת התנצלות באתר. התובע לא הסתפק בכך ופתח בהליכי תביעה.
תביעה קטנה - היא תקדים?
למרות הניצול הציני של איצטלת האנונימיות באינטרנט על ידי בריון פחדן, עדיין אינני סבור כי פסק הדין אכן מציג מדיניות רצויה. מסקנות בית המשפט לתביעות קטנות אינן עולות בקנה אחד עם פסקי הדין שניתנו בבתי משפט גבוהים יותר בישראל, והמגמה הבינלאומית בנוגע להטלת אחריות על כתפי ספקי שרותים באינטרנט.
מסלול הדיון בתביעות קטנות, נועד לאותן תביעות בהן הסכום הנתבע נמוך, מסכת הראיות פשוטה וקיים בסיס משפטי איתן המאפשר דיון מהיר, פשוט ונוח לצדדים. בית המשפט לתביעות קטנות, אינו ערוך במתכונתו לקיים בירור עובדתי מעמיק בשאלות המורכבות הרבות שעמדו על הפרק. כך גם אין זה ראוי כי בית המשפט לתביעות קטנות יהיה הפורום הראשון שיקבע תחילתן של הלכות מהותיות.
מה פוגע יותר?
בכל הכרעה שיפוטית ראוי כי מסקנות בית המשפט יהיו מושתתות אך ורק על ראיות שהובאו לפניו. לכן בית המשפט צריך להיזהר מהכרעה על-סמך ידיעה אישית בלבד. מעיון במסקנותיו של בית המשפט נראה כי הוא הגיע למספר מסקנות עובדתיות מרכזיות, מבלי שעמדו בפניו ראיות, עדויות תומכות וחוות-דעת מקצועיות.
כך למשל, בית המשפט קובע כי במקרים רבים הפגיעה באתר הכרויות חמורה מפגיעה בפורום או בטוקבק. מהיכן יודע בית המשפט להעיד על אותם "מקרים רבים" או על עוצמת הפגיעה? האם בידיו סטטיסטיקה, חוות דעת של מומחה או לכל הפחות תחושה סובייקטיבית של הנפגע? מדוע סבור בית המשפט כי אין כאלה שיפגעו יותר מפרסום בפורום או מפרסום
בטוקבק של אתר חדשות, מאשר מפרסום באתר היכרויות?
בית המשפט קבע כי הפרסום מהווה לשון הרע נגד התובע אך לא ניתן להטיל אחריות ישירה על הנתבע, מאחר והוא אינו מקור הפרסום. למרות שהתובע לא עשה דבר כדי לחשוף את פרטי המפרסם האנונימי, בית המשפט החליט לבחון האם ניתן להטיל אחריות כללית על בעל האתר. גם אם הוא איננו אחראי ללשון הרע - הוא עדיין צריך לשלם פיצויים.
כלי לחיסול חשבונות
בפסק הדין מגיע בית המשפט למסקנה כי פשטות הליך פתיחת הכרטיס האישי ובעיקר האנונימיות של התהליך, הופכת את האתר לכלי זמין ל"סגירת חשבונות" עם אנשים אחרים. על גב מסקנה זו ממשיך בית המשפט וקובע כי שמירה על שמו הטוב של אדם חשובה עד כדי כך - שעל בעל האתר לפצות את הנפגעים.
אתם בטח שואלים - האם בכל מקרה קיימת אחריות לפצות נפגע כלשהו? ובית המשפט לתביעות קטנות עונה - אם בעל האתר לא פעל כדי לצמצם את האפשרות לשימוש לרעה באתר - אז עליו לפצות את הנפגע.
נשמע מאוד הגיוני, אך אין עדיין חוק המסדיר עניין זה. אם אין חוק, פונים לפסיקה, ובתי המשפט בישראל דנו כבר בסוגיה זו והגיעו למסקנה כי ה- "משהו ממשי" הזה אינו מצריך סינון מראש, אלא התנהלות ראויה בדיעבד ולשם כך יש להשתמש במנגנון "הודעה והסרה", כפי שעשה בעל האתר בענייננו.
הפתרון: הודעה והסרה
בפרשת בורוכוב נגד פורן נקבע כי בכדי שבעל האתר יהיה אחראי צריך להוכיח את כל הבאים: ידיעה - הנפגע פונה ומתריע ודורש, ודאות הפגיעה – בעל האתר יהיה אחראי רק אם הפרסום פוגע ואסור באופן חד משמעי, יכולת המניעה – בעל האתר יהיה אחראי רק עד כמה שיוכל, במאמץ סביר, למנוע את הפגיעה בנפגע.
בפרשת סודרי נגד שטלריד, נקבע כי בעל אתר אינו אחראי לפרסום של משתמשיו. נקבע גם כי קיים ערך חברתי למתן במה לפרסום מידע לא מצונזר ומסונן מראש וכי הטלת אחריות על בעל האתר, תביא לפגיעה בחופש הביטוי ובאפשרות זרימת מידע, אשר ברובו הינו מידע אמיתי, שאין מניעה לפרסמו. החלטות אלה עומדות בקנה אחד עם הדין שחל במדינות כמו ארה"ב ומדינות מערב אירופה.
אין תועלת בלי מסנן מתאים
למרות שבעל האתר הקים מערכת "הודעה והסרה" אשר תפקדה באופן מצויין, בית המשפט סבר אחרת וקבע כי אין די במערכת זו בכדי לצמצם את השימוש לרעה בפלטפורמה. הסיבה לכך, אומר בית המשפט, נעוצה בעובדה שההסרה
מתבצעת רק לאחר פרסום לשון הרע, ואינה מונעת אותו מראש.
בית המשפט סבור גם כי יש הבדל בין אתר היכרויות באינטרנט בניגוד לאתרי תוכן אחרים. משלא היה באתר מנגנון הגנה משמעותי, אשר יפחית באופן ניכר את האפשרות לפגיעה בשם הטוב, התרשל בעל האתר ועליו לפצות את התובע בגין הנזק שנגרם לו.
בית המשפט קובע כי על ספק השרותים לבצע פעולת סינון ומדגיש כי אין מדובר בסינון גורף אלא בסינון שיתמקד בתכנים בעיתיים, למשל כאלה המקימים חשש לעבירה פלילית פוטנציאלית, דברי בלע ונאצה. זו קביעה בעייתית במיוחד. ברור כי בעל האתר אינו יכול לדעת מהן הנסיבות בפרסום. לכן מה התועלת בסינון כאשר אין מסנן מתאים?
בית המשפט מציין כי הסינון שהוא ממליץ עליו מתבצע באופן קבוע על ידי אתרי החדשות באינטרנט. שוב, מהיכן יודע בית המשפט כי סינון שכזה מתבצע, היכן מתבצע ובאיזו רמה? במידה ומדובר בידיעה מוסמכת מדוע לא פרט בפסק דינו את מקור הידיעה. גם אם טענה זו נכונה, הרי אין לצפות כי כל ספקי השירותים באינטרנט יפעלו באופן זהה לאתרי חדשות, הרי מדובר בשרותים ותכנים שונים. מעבר לכך, לא לכל האתרים יש את האמצעים כלכליים וכוח האדם כשם שיש לאתרי החדשות הגדולים.
התחזית: קיפאון
בפועל, יישום פסק הדין, הופך חלק ניכר מבעלי אתרי האינטרנט לשומרי סף, ללא כל צורך. אם אכן זו תהיה המדיניות בסופו של דבר, התוצאה לא תאחר לבוא והתפתחות האינטרנט הישראלי תצונן באופן משמעותי עד כדי מצב קיפאון.
דווקא בעידן בו אנו נמצאים, המתאפיין בתמורות רבות החלות בקצב מהיר, בכדי לשמר את יעילות זרימתו, עיבודו ומימושו של מידע - על הרשות השופטת לבחון, על בסיס קבוע, את השפעת הסביבה על כל הגורמים הנמצאים בצמתי המידע והשפעתם של גורמים אלה על הסביבה.
הניסיון להטיל אחריות מוגברת, מעבר לזו הקיימת כיום, על ספקי שירותי תוכן באינטרנט, יפגע באופן אנוש בזכויות יסוד אחרות כגון חופש הביטוי, יחטיא את המטרה ואפשר שיוביל לפגיעה אנושה בערכים הדמוקרטיים של החברה בכללותה.
עו"ד אביב אילון, ממשרד אילון ושות', מתמחה בדיני אינטרנט ומחשבים ובעל אתר דיני רשת
