בן אלף

סטריט-פייטר - שם עצם, זכר, מקף באמצע - זה אופנוע ספורט נטול חיפויי פלסטיק אווירודינמיים ("פיירינגים" בפי העם המבין עניין). מדובר בז'אנר שהתחיל את דרכו כאופנת רחוב, ומקורו באופנועי ספורט טהורי גזע ועתירי פלסטיקה שהתרסקו ולא היה כסף לתקן אותם. אז החליט מי שהחליט לוותר על הפיירינגים כקונספט, להתקין כידון שטח זול יותר, ולאלתר פנס קדמי - בדרך כלל ממסכה פשוטה של אופנוע שטח. התוצאה, במתכוון או שלא, היתה אופנוע אורבני מעולה: חזק פצצות בין רמזורים, שש אלי ווילי, נשלט בהחלקות זנב, ומככב בהשכבות על הרמפות של המחלפים. כן, היו ליצור הזה גם חסרונות: מושב קשה וקטנטן, מתלים נוקשים ובועטים במהירויות נמוכות, מנוע צורח ומתפרץ. בקיצור, הוא היה כלי אכזרי ועצבני בלי שום פרופורציות לייעוד החדש שלו.

כדרכן של אופנות רחוב, גם הסטריט-פייטרים מצאו את דרכם למפעלי היצרנים הגדולים; זה היה רק עניין של זמן עד שהאופנועים האלה יצאו שוב לשוק כשהם מתונים ומאוזנים יותר מאותן מפלצות מאולתרות. וזה היה יכול להיות בסדר גמור, אלא שבמעבר הזה לייצור סדרתי תמיד התפספס משהו מהרעיון המקורי: או שהכלי החדש התבסס על "אופנוע תקציב" (אופנוע ערום עם מכלולים זולים, חטא בפני עצמו); או שמיתנו את המנוע יתר על המידה עד שהוא הרגיש נכה; או שיצרו מכונה נוקשה מדי ולא מותאמת למהירויות הנמוכות יחסית שבהן נע הכלי המאולתר המקורי. בקיצור, עד היום לא נולד סטריט-פייטר משובח במקום שהוא לא רחוב. והיום מה? היום אפשר להפסיק לקטר ולשים לב ל-CB1000R החדש של הונדה. אז הנה, שימו.

ג'ננה ספליט

קשה לדמיין את ההפתעה המענגת שהסטריט-פייטר החדש של הונדה מצליח לגרום למאוכזבי הייצור הסדרתי. מישהו עשה שיעורי בית איכותיים ויסודיים והנפיק מכונה שמצליחה לא רק להצטיין בתכונות שלה - אלא גם לחרוג לטובה מהאיכות הרגילה של היצרנית.

לכל מותג יש מאפיינים משלו, תחושה קבועה פחות או יותר שמתקבלת מתוצרת המפעל, ולא משנה באיזה דגם מדובר. הונדה, לצורך העניין, מצטיינת בשלושה דברים: חלקות תפעול, איזון טוב בין המרכיבים וחיבור טוב ומיידי עם הרוכב. לכל אלה יש כמובן גם צד פחות טוב: אופנועים מתוצרת הונדה נוטים להיות חלשים וכבדים יותר ביחס למתחרים. יש פלוצים שמעיזים אפילו לקרוא להם משעממים, אבל אנחנו ניזהר ונגדיר אותם כפחות מלהיבים בדרך כלל. וכאן החידוש, כי ה-CB1000R יוצא מהכלל הזה: הוא מצליח לשלב את יתרונות הבית - החוכמה, העידון והאיזון - עם זיק טירוף ושובבות שנדיר לראות במותג המחושב והרציני הזה.

אפשר להתרשם מזה כבר במבט ראשון. הזנב הקצוץ, המסכה הפסיכית, הג'אנטים המסולסלים, וגם הצבע הזהוב-ירקרק המזעזע - מישהו בהונדה דפק הרבה פחות חשבון מכרגיל, התפרע קצת, וייאמר לזכותו שזה נראה פיצוץ. כשמתיישבים עליו שמים לב לעוד פרטים מושקעים בעיצוב: נגיעות האנודייז הכחול על חלקי האלומיניום, תבליט סמל החברה המבריק על מכל הדלק, ולוח השעונים הלא שגרתי שנדחס ברווח המינימלי שבין משולש ההיגוי העליון למסכה השטוחה.

טוב, איך הוא בעיר? אני קצת מהסס לנסח את זה ככה, אבל מדובר בלא פחות ממכונת מלחמה. אשכרה סטריט-פייטר. הזנב אמנם לא מתרומם בקלות לסטופי בבלימה, אבל מכת גז קטנה והאף ישמח למלא את מקומו בתור התצפיתן התורן. ווילי הוא עניין ארוך ונשלט; האופנוע מאוזן טוב מאוד מבחינת חלוקת משקל, וזריקות זנב על אספלט חלק הן תענוג צרוף של היגוי יתר. כמה נדנודים של האחורי במאבק על האחיזה - והופה, הקדמי מתרומם בגלל פרפור שהפך לתאוצה.

המנוע הזה, ששולח את הקדמי לאוויר בהילוך ראשון גם בלי לשאול אותך, מוציא בסך הכל 130 כ"ס. זה לא הרבה למנוע ליטר, אבל מדובר במנוע ממותן לטובת מומנט בסל"ד נמוך וכוח זמין יותר בסל"ד יומיומי הגיוני. תהליכי מיתון כאלה נוטים להוציא לחלוטין את העוקץ מהמנוע; הם יוצרים מנוע עם מומנט מעפן והספק מרבי דרדלה. אלא שכאן העסק עובד מעולה. המנוע שמיש לחלוטין כבר מ-2,000 סל"ד, ולא רק לצורך בדיקות של עיתונאים קרציות. הוא דוחף בהחלטיות מפננת מהתחתית ועד 10,000 סל"ד והקו האדום, הוא מנגן חלק, בריא וחזק - והוא מסוגל להעיף את הכלי ליותר מ-240 קמ"ש.

טוב, ואיך הוא מחוץ לעיר? סבבה, תודה. על רשת הכבישים המהירים סביב תל אביב ובנבכי הפיתולים בהרי ירושלים מתגלים עוד כמה צ'ופרים בילט-אין, שכדי להעריך אותם צריך להבין שאצל רוב היצרנים - וברוב המוחלט של המקרים - רק אופנועי הקצה מצוידים במכלולי הקצה. זאת אומרת שרק רפליקות מסלול או אופנועי שטח מקצועיים מקבלים את הכי טוב שיש מבחינת מרכיבי שלדה ומתלים. השאר מסתפקים כמעט תמיד במכלולי פשרה בין איכות למחיר. ואתם בטח מנחשים לבד שזה לא המקרה ב-CB1000R.

ה-R הזאת שם בסוף לא נמצאת שם לחינם: תמורת הכסף שלכם - או לפחות 99,999 שקל ממנו - תקבלו עם ה- CB1000החדש כמעט כל מה שמוערך בעולם האופנועים: שלדת אלומיניום, בלמים רדיאליים, משאבת בלם רדיאלית, מזלג הפוך, מתלים מתכווננים באופן מלא, אגזוז מתחת למנוע לטובת מרכוז מאסה, וזרוע חד-צידית בשביל הקטע הסמי-אקזוטי. בקיצור, אופנוע תקציב זה לא. זה פאקינג סטריט-פייטר עם ים של גודיז.

כלום אגיינסט דה משין

נו, אז איך החוויה באופן כללי? או, טוב ששאלתם. העובדה שאופנועים מאוזנים והרמוניים הם עניין כל כך נדיר הופכת את הרכיבה על הסטריט-פייטר הזה לאירוע עוד יותר מגניב: הוא יפה גם כשרוכבים עליו, הוא נוח, הוא הגיוני, הוא חזק, המתלים שלו מתאימים לטווח המהירויות שלו, הוא שוכב נמוך ורגוע על הצד. והוא בעיקר מצליח להדליק אותך כל פעם מחדש.

בשביל למצוא ב-CB1000R חיסרון מהותי, צריך לחפור עמוק וממש להתקטנן איתו על עניינים אישיים. נניח, בלם קדמי נקודתי ומעט חסר רגש, או כידון שהיה עדיף טיפה גבוה יותר. אבל זהו: חוץ מהקטנטנות האלה יש כאן מכונה מהסוג המשובח ביותר, זה שעושה לכם חשק לקום חצי שעה מוקדם יותר כדי להספיק לפצצת גז קטנה לפני שעולים על הדרך היומית לעבודה. תמורה סבירה למשהו שתקבלו עליו עודף - אוקיי, אז עודף של שקל - מ-100 אלף.