ניגנה עצמה לדעת עד שהמועקה הפכה לצלילים
האשה מגיעה לאמה ואומרת לה שהאהבה שלה לבעלה נגמרה ושאין לה מה להעניק לו יותר. עובדה שהמוזיקה שחיברה ביניהם כבר לא תחבר עוד ביניהם לעולם. סיפור לשבת
הכל זז.
הכל נראה.
הכל לאט.
בחדשות המקומיות נפתחת המהדורה בצילום בלעדי של הפסנתר הנופל מהקומה השביעית. צולם במהירות טבעית, מדגיש השדרן שוב ושוב, ומתעכב על הפרט החשוב פחות מבין הפרטים, צניחתו האיטית כנגד חוקי הטבע על הפסנתר. היה צריך במקום זאת לומר, "הפסנתר שניגן מנגינות אהבה לכל השכונה, כל יום שישי אחר הצהריים, מצא היום את מותו. ביום שישי הקרוב, כנראה שלא יהיה ממה להתרגש".
יציאה לפרסומות.
בפרסומות מנגן פסנתר.
זה לא אותו פסנתר.
אין אף אחד בעולם שמבין אותה?
האשה מגיעה לאמה ואומרת לה שהאהבה שלה לבעלה נגמרה ושאין לה מה להעניק לו יותר. עובדה שהמוזיקה שחיברה ביניהם כבר לא תחבר עוד ביניהם לעולם. האמא המבוגרת לא חוסכת במלים ובדעות, אבל במקום לומר את העיקר, "אם לא טוב לך, אולי את צריכה דרך חדשה", היא אומרת: "הפסנתר, אתם התחתנתם לידו. התמונות הכי יפות שלכם ביחד היו ליד הפסנתר". האשה בוכה ומרגישה אומללה. אין אף אחד בעולם שמבין אותה? הפסנתר הבין אותה. הפסנתר. בכל הפעמים שמשהו העיק עליה היא ניגנה את עצמה לדעת עד שהמועקה הפכה לצלילים, ואיתם היא כבר ידעה איך להסתדר.
זאת האמא שגידלה אותה לבדה.
כנגד כל הקשיים.
איך היא לא מצליחה לראות לתוכה יותר?
עם בעלה היא לא מדברת הערב. לא תדבר גם מחר. אולי לא תדבר עוד לעולם. ביום שישי בצהריים הם אהבו לשבת ביחד, היא ליד הפסנתר והוא עם העיתונים מאחור. בדרך כלל אהב לקרוא בשקט, אבל את הנגינה שלה אהב, או נכון יותר אהב אותה, וכך למד לקרוא ולהאזין, להאזין ולקרוא. הוא בעצמו קנה לה את הפסנתר אחרי שסיפרה לו על החלום שלה להתחיל וללמוד נגינה בגיל 26. גיל מאוחר להתחיל ללמוד בו פסנתר. בכל זאת, כשהיתה בת 31 כבר ידעה לנגן יצירות מורכבות ואפילו ניסתה כמה פעמים להלחין בעצמה.
היה לה כישרון מסוים, מלידה.
היתה צריכה להגיע לזה קודם.
הוא לא דירבן אותה ולא עודד אותה במיוחד.
אמא שלו קילפה בשבילו אלפי תפוזים בחייה
כשהיו נוסעים לאמא שלו, בקיבוץ, הוא היה יושב מולה ולא אומר דבר. והיא לא היתה אומרת הרבה. אבל היתה מקלפת לו תפוזים, כי היא ידעה כמה הוא אוהב פירות של חורף. במקפיא שלהם היו תפוזים שהוצאו, לפעמים באמצע הקיץ. היא לא היתה דומה לו באופי, אבל פה ושם הצליחה להרגיש אותו והיתה שואלת, כשאשתו היתה יוצאת לטייל בחוץ, אם הכל בסדר ביניהם. הוא לא אהב לדבר על זה. אמר שהוא אוהב אותה, את אשתו, ושאשתו כנראה אוהבת אותו.
תמיד הופיעה המילה כנראה.
אמא שלו הרגישה שהוא הולך ומאבד את מקומו אצלה.
קילפה בשבילו אלפי תפוזים בחייה.
אמרה, "אולי אתה צריך לצאת לדרך חדשה?"
הוא לקח את מעט המילים שבהן ציידה אותו בחייהם הבוגרים והפנה אותן לכיוון המקצועי. הלך לעבוד בערוץ טלוויזיה, במחלקת החדשות. שם שימש כעורך החדשות המקומיות. כן, זה היה הוא. זה היה הוא שכתב את הידיעה על הפסנתר שעף מתוך הבית. הוא כתב את הידיעה על עצמו. כך הזדמן לו. הוא לא התעכב אלא על מהירות הנפילה של הפסנתר. על צילומי ההתרסקות. היה חשוב לו להעביר את הפיזיקה ואת המכניקה של הדברים, כי בכל מה שנגע ללב שלו, הוא העדיף שאף אחד לא יתעסק עם זה.
יום יבוא והוא יחשוב שזאת שטות.
לא לגעת בדברים.
לא למשש אותם.
אדם צריך למשש את האהבה שלו כל יום.
כל שעה.
בחלון הבית הגדול הפונה אל הרחוב נותרה זכוכית שבורה, שדרכה עבר פסנתר, שהוא קנה, שהיא ביקשה, שהם ניגנו, שהיא קיוותה, שהתנפץ, נע במהירות האיטית ביותר.
האנשים למטה התפזרו, נותרו רק ילדים שמדברים על הסיפור, וגברת אדומה. הכל חוזר מהר למקום, רק הפסנתר נותר כמו זיכרון איטי לאהבה שנרקמה, ימים ימים, שעות שעות, ורק תנועה חסרה לה להמשיך, ורק המוזיקה שהסתיימה באופן פתאומי, ורק תפוז אחד נותר עוד במקפיא.
את הערב הוא יבלה עם אמא שלו.
והיא אצל אמה.
הוא ידבר כמו שלא דיבר מעולם.
והיא והיא, הן דווקא ירבו לשתוק.
ינסו בכל כוחן לשמוע בתוך הראש את אותו צליל אמין, רוגע, של פסנתר הכנף, מהדירה, שם בבית, בעולם, בחדר הישן.
לפנייה לכתב/ת 
