האם בכלל יכול להיות דבר כזה, "טוב מדי"?
חברתי התעקשה שהגבר החדש בחייה הוא "טוב מדי". האם כולנו כה חסרי ביטחון עד שאנו ממאנים להאמין שמשהו טוב יכול לקרות גם לנו? הייתכן שבתוך מ', האסרטיבית והנאורה, מקוננת בחורה קטנה, חסרת-ישע, שלא יכולה לקבל את העובדה שגבר משכיל, מוצלח ונאה ירצה אותה באמת?
אין כוח חזק מכוחו של הרגל. מתרגלים לשגרה, לנוחות, לעיתים, מתרגלים ל"לבד". משלימים עם מה שיש, מבינים ש"כאלה אנחנו". גם אם נרצה, לא קל להשתנות, מה גם שלא בטוח כלל שאנחנו באמת רוצים.
מסכמים לעצמנו כמה קלישאות, שיהיה לנו נוח, כי באמת נוח לנו ככה, בפיג'מה של החיים, עם כתם הקפה המוכר והכפתור שעומד להיפרם. חמים ונעים לנו תחת שמיכות ההגנה שלנו. וקר שם בחוץ, כך אומרים. כך קורה שכשאתה עומד פנים מול פנים מול מקרה שמנפץ לך את כל מה שידעת, כל מה שעמלת כ"כ קשה כדי לתחזק - אתה מתבלבל.
לפני זמן מה ניהלתי, כהרגלי בקודש, שיחה עם חברות על כוס קפה. לא הייתי מגוללת אותה בפניכם אפילו בעקיפין, אלמלא גם אתם מן הסתם שמעתם אותה פעם, בגירסה זו או אחרת. מתנהלת מעל כוס קפה מהבילה או בירה צוננת, בפאב המקומי או בטלפון במקוטע.
חברתי מ' התעקשה שהגבר החדש והמסעיר בחייה הוא - תחזיקו חזק - "טוב מדי".
"אני מבינה", אמרתי לה באותה ארשת פנים השמורה רק בשבילה, ספק סרקסטיות ספק רצינות תהומית. "זו באמת בעיה קשה".
"ורד!" לא אחת כמו מ' תוותר בקלות על קרב שכזה. "את לא מבינה. הבחור מביא ורדים מדי פעם לדייט, מזמין אותי אבל לא בהגזמה שחצנית, חמוד, מתקשר, מתחבב על ההורים. זה לא אמיתי, אני אומרת לך, הוא Too good to be true”.
כל מאמצי לשכנע את מ' בזכות הגברבר האידאלי שלה העלו חרס. תחילה במשפטים מורכבים, ומשכשלתי בשפה הכי פשוטה, ניסיתי להבהיר לה שגבר מקסים יש להחזיק ולתחזק, לא להיות מתוסכלת מכך שסוף סוף הגיע מה שייחלת לו. אבל מ' בטוחה שזה יותר מדי בשבילה וזו רק שאלה של זמן מתי ייסתם הגולל על הפרק עם האביר השרמנטי בעל הגולף הלבנה.
אני לא מתיימרת להיות חוקרת גדולה, אבל כמה שאלות מחקר ניבטו במוחי. כל אותה עת מ' בהתה בכוס הזכוכית שלה וחזרה על המנטרה "טוב מדי" כמה פעמים. האם יכול להיות "טוב מדי"? האם כולנו כה חסרי ביטחון עד שאנו ממאנים להאמין שמשהו טוב יכול לקרות גם לנו? הייתכן שבתוך מ', האסרטיבית והנאורה, מקוננת בחורה קטנה, חסרת-ישע, שלא יכולה לקבל את העובדה שגבר משכיל, מוצלח ונאה ירצה אותה באמת? אולי היא מאותם טיפוסים שלעולם לא יהיו מרוצים. אשתקד הגבר היה "משעמם מדי", ההוא מלפני חודשיים "מלחיץ מדי" והנוכחי "טוב מדי". שם קוד ל"טרם עליתי על מה שיפסול אותך, אז בינתיים אלך על משהו לא מאיים, אך מונע היקשרות באותה יעילות".
תסמונת "בוורלי הילס 90210"
מצד שני:
איך היא יכולה לדעת שזה הבחור הטוב האחרון?
אורי שטרנפלד
היא לא יודעת שהוא בחור טוב, או שהוא האחרון. היא לא יודעת שאם תרד עכשיו ותשב לצידו ויחד יסתכלו על השקיעה, זו יכולה להיות התחלה של משהו נפלא. לשם שינוי, איתו היא לא תצטרך לכסות את עצמה, להוכיח, להתנצל. סיפור
"אולי יש לך תסמונת בוורלי", אבחנתי, בעוד מ' תולה בי עיני עגל משתאות.
"תסמונת מה?" שאלה וגירדה בפדחתה.
"תסמונת בוורלי" שבתי ואמרתי. אין מה לעשות, גדלתי בניינטיז על ברכי הטינאייג'רים למודי החיבוטים של "בוורלי הילס 90210", ומבלי שנשאלתי נאותתי להסביר: "החיים המודרניים כל כך רווים בדימויים תקשורתיים מעוותים, עד שאנחנו כבר מאמינים בהם בעצמנו. בטלוויזיה הכל תמיד דרמה, תככים, אקשן. כשהבחור והבחורה מתנשקים בלהט ומחזיקים ידיים בהרמוניה זו הסצינה שלפני השיא. השיא עצמו יהיה מעט אחר כך, כשהיא תבגוד בו או תמצא בו טעם לפגם. קוראים לזה "קליף- האנגר", ה'משהו' הזה שישאיר אותך ערה. להוטה וקפוצה לקראת הפרק הבא. אנחנו כל כך רגילים לבעיות, למתח, לפעילות, עד שכשמגיע הרגע לנוח על זרי הדפנה, לחדול מהחיפוש, ליהנות מפירות האהבה האקזוטיים - אנחנו כבר לא יכולים. אנחנו לא יודעים איך".
מ' הקשיבה רוב קשב ואז המשיכה בשלה: "למה שארצה לנוח על זרי הדפנה? אני *כן) רוצה אקשן, מישהו עם פלפל, שיאתגר אותי. אני לא רוצה למות משעמום".
שעמום. המחלה של המאה ה21. הכל, רק לא שעמום. ניתן לך מהדורת חדשות מדי שעה עגולה, עשרות ערוצי טלוויזיה, אינטרנט מהיר עם פס רחב, אלפי גירויים. מכשירים מתקדמים עם מסכי וידאו, כדי שתראה את החבר'ה בזמן שאתה מפטפט איתם. לא משנה שנושאי השיחה הם פיהוק אחד גדול. העיקר הגירוי, התנועה, התחושה שאתה בתזוזה, עד ששכחת כבר לאן אתה רוצה להגיע.
כשנפרדנו, כל אחת לדרכה, המחשבות הוסיפו לנקר במוחי. אין צורך להכביר במטאפורות, הן אופפות אותנו כל הזמן. עוד באותו ערב דיוושתי על האופניים במכון הכושר. נוסעת לשום מקום, תנועה מונוטונית של הגלגלים. בעולם המהיר ורב התחלופה בו אנחנו חיים, כבר אין מקום יותר לבחורים שמביאים פרחים. תמימים, איכותיים, אמיתיים. הג'נטלמניות חלפה מן העולם. אם אתה לא כריש הייטק שמשחק משחקים מיותרים, לובשים חליפות וגם מסיכה, שתסתיר את רגשותייך - אתה עלול להיות מקוטלג במגרת ה"טוב מדי". ולמקום הזה אף אחד לא חפץ להגיע. האומנם זה כך?
הלילה הגיע, והמישהו הטוב שלי התקשר לאחל לי לילה טוב. בין לבין הספיק למלמל "התגעגעתי".
חייכתי מתחת לשמיכה. לא חשבתי שהוא טוב מדי, שזה לא מגיע לי, שאין לי די אקשן ממנו. נהפוך הוא, בסוף היום, מותשת מתלאות החברה המודרנית והבלי היומיום זה בדיוק מה שאני מחפשת. מישהו שילחש ברכת לילה טוב באזני, ירעיף אהבה וקצת שקט. יאפשר לי להרפות.
אני לא חרדה מהשעמום, אלא מעייפות החומר, מהמירוץ. כמה טוב שיש מישהו כזה, "בחור טוב", בדיוק במידה הנכונה.
האימייל של ורד
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
