פיוס בין-עדתי ימנע השתלטות איראן על עיראק
כך סבור הפרופ' אמציה ברעם, מומחה עולמי לעיראק מאוניברסיטת חיפה. בשיחה עם ynet ציין ברעם כי מלבד שני מועדי הנסיגה הצבאית - כולל ההסכם גם סעיף שימנע מארה"ב לתקוף מדינות שכנות מתוך שטחה של עיראק
על פי ההסכם, תקבל ממשלת עיראק לראשונה מאז תחילת המלחמה ב-2003 סמכות על הכוחות האמריקנים. בהסכם מתחייבת ארה"ב להוציא את בסיסיה ממרכזי הערים העיראקיות עד סוף יוני 2009, ולסגת באופן מלא מהמדינה עד סוף 2011, אלא אם כן תבקש ממשלת עיראק אחרת.
לדברי ברעם, תאריכי הפינוי הנקובים בהסכם הם שני הישגים חשובים בעבור העיראקים – אך הוא מציין הישג שלישי, שהשלכותיו על האמריקנים קשות יותר. "האמריקנים התחייבו שהחל מ-1 בינואר 2009, לא יתקפו מתוך עיראק אף מדינה שכנה. צריך לזכור שהתקיפה האמריקנית בסוריה בחודש שעבר התבצעה מתוך עיראק. אין ספק שסוריה תאהב את זה מאוד, וגם איראן – שחששה שהאמריקנים יתקפו אותה משטח עיראק. הוויתור הזה היה קשה לאמריקנים – מאחר שזה מגביל את יכולתם להגן על עצמם".
שלושה תנאים יבטיחו הצלחת ההסכם
"לא הייתי אומר שיש סיבה מיידית לדאגה – ההסכם הוא התחלה טובה", אמר ברעם, "כל עוד האמריקנים מבצעים שלושה דברים לפני שהם יוצאים סופית מהמדינה. ראשית, הם חייבים להבטיח שהבחירות האזוריות שייערכו בינואר הקרוב ועל אחת כמה וכמה הבחירות הכלליות, שייערכו בסוף 2009, יתנהלו בצורה דמוקרטית ובלי זיופים. כי בבחירות יש תמיד צד שמפסיד ואינו מרוצה – ועל כן ישנה הסכנה של חוסר יציבות".
"שנית, האמריקנים עומדים באמצע הדרך בין שני בני ברית – ממשלת עיראק מצד אחד, ומצד שני מועצות ההתעוררות, מועצות סוניות שהקימו מיליציות הנתמכות בידי הצבא האמריקני. האמריקנים לא יכולים לצאת מעיראק לפני שהם מסייעים לשתי הקהילות – הקהילה השיעית והקהילה הסונית – ליצור שותפות אמיתית, הסדר כלשהו שיותיר את שני הצדדים בלתי-מרוצים באופן סביר. זה אינטרס אמריקני קריטי, כי אם הסונים יתמרמרו, הדבר עלול להחזיר את אל-קאעידה לעיראק ולהביא להתפוררות של כל המערכת. לסיכום, האמריקנים גם צריכים להשיג פשרה בין הקהילה הערבית בעיראק לבין זו הכורדית, בעיקר בנושא הריבונות על העיר כירכוך ובנושא השליטה על הפקת הנפט".
המפתח - בפיוס הבין-עדתי
ומה בנוגע לחששות בישראל, שנסיגה אמריקנית תביא ל"שאיבתה" של עיראק על ידי איראן ותקרב את הגבול האיראני ב-440 קילומטרים לישראל? ברעם סבור שגם כאן, המפתח טמון בפיוס הבין-עדתי בעיראק. "על מנת להבטיח ככל האפשר שאיראן לא תשתלט על עיראק, המטרה האמריקנית צריכה להיות לקרב את הסונים והשיעים זה אל זה כדי להביא אותם לפשרה. זה יכול להתבצע באמצעים תקציביים, בחלוקה הוגנת של משאבים וכמובן בחלוקת משרות במערכת הממשלתית-ביטחונית".
"אם האמריקנים ישיגו זאת - הם יגיעו להישג עצום, כי אם השיעים והסונים העיראקים יגיעו להסכם שכולם יכולים לחיות איתו, הם לא ירוצו לחפש ספונסורים מחוץ לעיראק. הסונים העיראקים חוששים מהאיראנים, ושילובם במערכת יצור נוגדן טבעי להשתלטות איראנית – ולאחרונה גם התושבים באזורים השבטיים השיעים חשים אנטגוניזם כלפי החדירה האיראנית לאזוריהם. בנוסף, חשוב שהמחלוקת בין הכורדים לערבים הסונים והשיעים תיושב, כדי שאף אחד מהצדדים לא יזדקק לפנות לאיראן לסיוע".
ההסכם עדיין טעון את אישורו של הפרלמנט העיראקי עד סוף החודש – ולדברי ברעם, האישור בפרלמנט לא יהיה דבר של מה-בכך. "הפרלמנט העיראקי מאוד קפריזי, וגם מפלגות שתומכות בממשלה יכולות לעמוד בפני התנגדות. בעיראק יש היסטוריה ארוכה של התנגדות אלימה לחוזי ביטחון ושיתוף פעולה פוליטיים וצבאיים עם המערב, על רקע העבר הטעון עם הבריטים. עוד שנתיים ייערכו בעיראק בחירות כלליות, וחברי הפרלמנט יודעים שהם יצטרכו להיאבק על מקומם, וחוששים שהציבור יזכור להם לרעה את תמיכתם בהסכם. גם הממשלה היססה לפני שתמכה בהסכם – אחרי שקיבלה את ברכתו של המנהיג הדתי העיראקי הרב-אייתוללה עלי סיסתני, שכינה את ההסכם 'הכי טוב שיכולנו לצפות'".
לפנייה לכתב/ת 
