הבן תיכנן חדרי ביטחון; בית אמו נפגע מקסאם

"הסנדלר הולך יחף" - כך אפשר לומר על בני משפחה המתגוררים בקיבוץ במועצה האזורית אשכול, שבנם תיכנן חדרי ביטחון בקיבוצים באזור, אך ביתם הלא ממוגן - כמו יתר הבתים בקיבוץ - נפגע מרסיסי אחד משמונת רקטות הקסאם - שהתפוצו הבוקר (יום ב') בנגב המערבי.

מרים, בת 85, עברה לפני כמה שנים מחיפה לקיבוץ - לאחר מלחמת לבנון השנייה. "עברתי לקיבוץ בגלל שהבן שלי גר פה. בחיפה סבלתי מהקטיושות במלחמה. קסאמים עוד לא היו באזור שלנו. לא ידעתי שאני באה מן הפח אל הפחת".

על חזרה לצפון, היא לא חושבת. "כשנשמעה אזעקת 'צבע אדום' סגרתי את הטלוויזיה את החלונות והתריסים וישבתי בשקט עד הנפילה. נבהלנו מאוד ברגע הפיצוץ, כי זה נשמע כאילו שהקסאם נפל לנו על הראש. אבל אם הילדים שלי יכולים לגור פה, אני בוודאי יכולה להישאר".

לדבריה, בנה מאיר - אדריכל במקצועו - תיכנן את חדרי הביטחון בניר עוז. כתוצאה מפגיעת הרקטה סמוך לביתה של מרים, נשברה אחת הדלתות בבית ונזק נגרם לחלונות. "כיום אין לנו בכלל מיגון, אני יכולה רק להיכנס מתחת למיטה, אבל אז גם קשה לי לצאת משם", היא אמרה ל-ynet. הבן, מאיר, הוסיף כי אמו מתקשה ללכת: "יש מקלט במרחק של 80 מטרים, אבל לאמא שלי לוקח רבע שעה להגיע לשם וזה מסוכן מאוד".

גם שושנה, בת 83, עברה להתגורר בקיבוץ לפני כמה שנים - וגם ליד ביתה התפוצצה רקטה. "באתי לגור כאן לפני שנתיים מרמת גן, אני נכה על כסא גלגלים. ידעתי שאני באה לאזור סכנה, אבל בכל זאת באתי. רציתי להיות כאן. ברגע שהיה 'צבע אדום' חיכיתי לפיצוץ והשתדלתי לזוז למקום בו אין חלונות. הרקטה נפלה רק שני מטרים מהבית שלי. זה היה קשה אבל הייתי רגועה, רק דאגתי לבת שלי, לנכדים ולחברי הקיבוץ".

שושנה, שהתגוררה בעבר, כבר חוותה את אימת הרקטות במלחמת המפרץ, כאשר ביתה נפגע מטיל.

 "צריך למגן, צריך למצוא את הכסף הזה. אני זזה לאט, אבל זה לא העיקר. יש אנשים צעירים פה ואפילו מבחינה פסיכולוגית צריך להיות מיגון, מקום אליו אתה יכול להיכנס ולהרגיש בטוח. אני לא יודעת מה עם הממשלה הזו. אני רק יודעת שצריך להתחיל לדבר גם עם החמאס. אין אלטרנטיבה אחרת. האם לעולם נחיה על החרב ונקריב את ילדינו? צריך להידבר ולנסות לעשות שלום".