השמאל אותו השמאל

בניגוד למראית העין התקשורתית, שריונם של בנימין בן-אליעזר ושלום שמחון ברשימת העבודה לכנסת, ו"התארגנות השמאל החדשה" שבמרכזה פורשי העבודה כמו אברהם בורג ועוזי ברעם, הם גילויים של אותו הגיון פוליטי המעצב את הצד השמאלי של המפה בחודשים האחרונים: שני המהלכים מבטאים את חוסר יכולתו לפרוץ מעבר לקהלי היעד ההיסטוריים שלו, מעמדות הביניים ה"מסודרים".

השריון שהעניק ברק לקבלני הקולות שהיו אדריכלי השתלטותו על מפלגת העבודה, הוא בבחינת הודאה בפשיטת הרגל הפוליטית של המפלגה. השריון עוד יוריד את מספר חברי הכנסת של העבודה למספר חד-ספרתי, עקב הסלידה שהוא מעורר בקרב בוחריה. האתנן ששילם ברק עבור ארגזי המתפקדים התגלה אפוא כמטען עודף המטביע את ספינת העבודה השוקעת, וחשף שוב את הניתוק בין מבנה הכוח הפנימי של המפלגה, למציאות החברתית בישראל.

"התארגנות השמאל החדשה" כמפלגת לוויין של מרצ, אמורה לעדכן את דימויה של המפלגה תחת הנהגתו של חיים אורון. ואולם הדמויות שלוהקו עד כה למרכזה של התארגנות זו הן תמצית ההסתגרות המאפיינת את השמאל; אלו הם אותם שחקנים שדחקו אותו למדרון הדעיכה לדעת, בו הוא מתבוסס בשני העשורים האחרונים. יש מביניהם אף מי שמזוהים עם כמה מן הגילויים המקוממים יותר של משטר ההפרטה הישראלי. קשה לכן לראות כיצד תהפוך ההתארגנות החדשה את מרצ כתובת למעמדות שדחו עד כה את בשורתה.

תנועת האקורדיון בין העבודה למרצ – הנעה לחילופין בין הסתגרות בתוך המפלגה לבין הסתגרות בתוך "המחנה", תסתיים ככל הנראה רק בחלוקה מחדש של מאגר הבוחרים המידלדל של השמאל.

אלא שלבוחרים אלו יש גם חלופות נוספות, וככל שמערכת הבחירות תתכנס אל תוך הברירה של "ציפי או ביבי", כן עתידה קדימה לזנב בשמאל.

בהציגו את "התארגנות השמאל החדשה" מיקד עמוס עוז את מסריו במאבק המתחולל בין העבודה למרצ. אך זהו מיקוד כוזב שמכסה על מאבק מהותי הרבה יותר המתנהל בתוך שתי המפלגות, ולא ביניהן: המאבק בין ה"חברתיים" ל"סוציאל-דמוקרטים". הכרעה במאבק זה היא שתקבע האם יוכל השמאל לפרוץ לקהלי בוחרים חדשים.

ה"חברתיות" היא אופן הסתגלותו של השמאל למשטר ההפרטה: היא מקבלת את הנחותיו של הניאו-ליברליזם אך מוחה נגד תוצאותיו, והצעותיה לתיקון העוולות שהוא שיוצר – אם בנוסח "פתיחת מקררים" ואם בנוסח "עמותות המגזר השלישי" רק מאיצות את תהליך ההפרטה במקום להתמודד עימו. ה"חברתיות" מיזגה בין האינטרסים המעמדיים של הליבה המסודרת של בוחרי השמאל לבין אתוס החמלה, שהחליף אצלם את מדינת הרווחה.

ואולם ככל שמשטר ההפרטה נעשה אלים יותר, והפך חלקים גדלים והולכים של מעמדות הביניים לקורבנותיו, כן נחשפה ה"חברתיות" כעוד אחד מתוצאותיו של משטר זה, וכנגדה הלכה והתהוותה בתוך העבודה ומרצ אופוזיציה סוציאל-דמוקרטית.

הסוציאל-דמוקרטים תקפו את ההפרטה, קראו להנהגת מדיניות של צדק חלוקתי, למיסודו במסגרת מדינת רווחה ולהעמקת הוויסות הממשלתי של הכלכלה והחברה. דרישות אלו יצרו בסיס לחיבור האופוזציה הסוציאל-דמוקרטית עם ציבורים שלא נמנו עם מצביעי השמאל.

הסוציאל-דמוקרטים מוחלשים

על רקע זה ניתן להבין את נצחונו של עמיר פרץ על שמעון פרס בעבודה. פרץ הוכיח את האפשרות של מהפך סוציאל-דמוקרטי בתוך השמאל, ובצירוף כוחות כמו אבישי ברוורמן ושלי יחימוביץ', הצליח בבחירות האחרונות להפוך את העבודה לכתובת לקהלים חדשים, שפיצו על מעבר מצביעיה המסורתיים לקדימה. התנהלותם הפוליטית השגויה של השלושה, כל אחד בדרכו, החלישה את האגף הסוציאל-דמוקרטי בעבודה, אך למרות זאת הם שמרו אותו כאגף פעיל גם לאחר שחזרה להיות "חברתית" תחת ברק.

במרצ ניצב רן כהן במשך שנים במוקד אופוזיציה סוציאל-דמוקרטית עיקשת, שהתגברה על הסיכול הממוקד שהפעיל כנגדה הממסד ה"חברתי" השולט במפלגה. אילן גילאון, המוביל עתה את האגף הסוציאל-דמוקרטי ניסח גירסה עדכנית של סוציאליזם ישראלי, שזוכה, כפי שהוכיחה פעילותו באשדוד וכהונתו בכנסת, להיענות מצד אותו ציבור שהשמאל דחה עד כה במעשיו ובמחדליו.

פיצולם של הסוציאל-דמוקרטים בין העבודה למרצ, שעשה אותם למיעוט בכל אחת מהן ועיקר במידה רבה את השפעתם, פעל כחלק ממנגנון השליטה הניאו-ליברלי. גם עתה נראים השריון בעבודה ו"התארגנות השמאל" כמהלכים למניעת חיזוקם של הכוחות הסוציאל-דמוקרטים בשתי המפלגות.

המסקנה הפוליטית המתבקשת היא כי על הסוציאל-דמוקרטים בעבודה ובמרצ לאחד כוחות וליצור מסגרת מפלגתית משותפת, שתאפשר להם לפרוץ את מעגל האינטרסים של "המעמד המסודר" המנוונים את השמאל בדור האחרון. דבר זה לא יקרה אמנם בבחירות הקרובות, אך הוא חייב להדריך את פעולתם כבר עתה.

פרופ' דני גוטוויין מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת חיפה